ריבוי תאונות הדרכים שפוקד את העיר רחובות הפך למכה של ממש. לא עובר יום בלי עדכון מכוחות הרפואה וההצלה על עוד פצוע במצב בינוני, במקרה הטוב. הסוגיה הזאת יכולה להוציא אותי מדעתי, הקלות הבלתי נסבלת שלנו כנהגים, להסיט לרגע את היד מההגה, או את העיניים מהכביש היא בלתי הגיונית ומסכנת חיים. היום המצב חמור יותר – כולם עסוקים בניידים, בפוקר או בפייסבוק ועושה רושם שלאף אחד לא מזיזים המספרים, הנתונים המדאיגים: הרוג, עוד הרוג ועוד אחד. הנושא הזה מחזיר אותי 23 שנים לאחור, לרגע בו הועפתי חמישה עשר מטרים ונפצעתי באורח בינוני. אני זוכרת זאת כמו אתמול… זה היה בשבע בערב, חודש תשרי, ימים בהם בנו את הסוכה לכבוד החג הקרב ובא. שמעתי בחצי אוזן את סבתי אסתר תתרו ז"ל, אהובתי, אומרת שמתחשק לה לאכול גלידה בטעם מוקה וזה הספיק לי. בשקט בשקט יצאתי מביתי בכדי להפתיע אותה – אך הופתעתי בעצמי. כששבתי עם הגלידה ביד, מחויכת ושמחה מכך שמילאתי את מבוקשה של בבת עיני, זה קרה. בום טראח, אחחחח. שניות ספורות אחר כך, ההתקהלות סביב הייתה אדירה. כל השכונה יצאה לכביש לראות מה מקור הבום הגדול, כולם היו בהלם שדווקא לי זה קרה.
יצאתי מהתאונה ההיא בנס גדול, אולם הטראומה שנותרה והפצע הפעור שקיים מאז יישאר ניצחי. לפתע אני עוצמת את עיניי, נזכרת באותה אישה בוורוד שיצאה מהרכב וצעקה לעברי, כשאני שרועה בלי יכולת נוע "הכל באשמתך". אבל לא, המהירות המופרזת לא הייתה אשמתי ולא, זו לא הייתה אשמתי שהועפתי מרחק של חמישה עשר מטרים ונחתי על הכביש – ברגע ההוא, בקלות יכולתי לסגור את הבסטה של החיים ללא עוול בכפי, אבל מישהו שם למעלה נגע בי, שמר עליי.
הזיכרון מהרגע ההוא צורם, היו לו השלכות לא מעטות בחיי, לימים הבטחתי לעצמי שבעת שאסיים את השיקום, כאשר השברים יתאחו וסד הפלסטיק שעטף את גופי ירפא את החלקים המעוכים, אקום על הרגליים, אחייך, אסדר את הכתר ואנצח בכל מה שאסמן: אהיה ראשונה ליזום – ואצליח, אהיה הראשונה לגשת למבחן – ואצליח, אהיה הראשונה להרים פרויקט – ואצליח, אסמן מטרות – ואצליח. ידעתי שרק עם כוח רצון שבא מעומק הכאב והנשמה – אעבור כל מכשול, כי אם עברתי את הימים ההם שלאחר התאונה, שהייתה הלם גדול עבור המשפחה כולה, אז מה כבר יכול להיות גרוע יותר? כבר מאז שהייתי קטנה הפנמתי שאנשים שלא מצליחים מסבירים תמיד שאין להם משאבים, אין להם כסף, אין להם זמן, קשרים, כלים, ידע, מזל. אנשים מצליחים פשוט עובדים עם מה שיש – ומסתדרים. עניין של בחירה – אז בחרתי לקום, לחיות.
באחרונה בחרתי שוב והחלטתי להרים את המודעות לסוגיית התאונות – כי די, הגזמנו. הסתובבתי בעיר והבנתי שאם יש אזכור יחיד שהסב את עיניי הוא השלט שראש העיר החליט להחזיר לכניסה הצפונית עם הכתובת המוארת "עדיף לאבד רגע בחיים מאשר חיים ברגע". הבנתי שכדי לגרות את התת מודע של הציבור בנושא, צריך להפציץ את העיר במיקומים אסטרטגיים עם שלטים המזהירים מפני המלחמה היומיומית שיש לנהל, עם הסכנות האורבות לנו בכביש. פניתי אל יואל עקבי מ"מגוון מערכות שילוט" וביקשתי ממנו לייצר עבורי שלט שכזה המודיע שרחובות נלחמת בתאונות הדרכים. בעת שיואל שמע כי מדובר בנושא הכל כך חשוב הוא סירב לקבל תשלום, הוא החליט שגם הוא נרתם למשימה, כשראש העיר שמע על היוזמה הוא בירך עליה ונכנס אף הוא לתמונה. "היוזמה חשובה מאין כמותה", אמר. כולם הבינו בעצם, כי המטרה היא אחת: ביטחון, הגנה ובשורה התחתונה שנחזור הבייתה שלמים ובריאים, שבעצם נישאר בחיים.
ואם בביטחון עסקינן….
לאחרונה סיפר לי אילן, מנהל ההפצה של העיתון, כי עקבו אחריו במשך מספר שעות באישון לילה באמצעות מצלמות האבטחה של העיר ואף ניגשו אליו שוטרים מהשיטור העירוני והחלו לתחקר אותו. "הם שאלו אותי למה אני מסתובב כל כך הרבה בעיר ולמה אני עוצר בכל בניין ומה אני בודק", סיפר. "אז הצגתי את עצמי והסברתי שאני מ'כל רחובות', בוחן את מערך ההפצה, שהעיתונים אכן מגיעים ליעדם, שהתושבים מקבלים את העיתון ישירות לתיבות הדואר וכי העבודה מתקתקת על פי הלו"ז הנדרש", אמר ואז הוסיף: "התושבים פה צריכים להיות ממש מרוצים, השיטור העירוני עובד כל היום וכל הלילה, הופתעתי שניגשו אליי אבל הבנתי שהם ראו רכב חשוד שעוצר כל כמה מטרים ואחרי שהם עקבו אחריי, הם פשוט הגיעו עד אליי וביקשו תשובות". "ושתדעי לך", הוא סיכם, "שאין את זה בכל עיר".
ביטחון ובריאות איתנה לכולנו,
ליזה ❥
