הגעתי לאילת לפני 6 שנים. תמיד ידעתי שיבוא היום הזה – לאדם עם אופי כמו שלי. לאחר מסעותיי בעולם ובארץ, חיפשתי מקום עם ים, שמש, אבל גם מקום שאוכל לכתוב, ללמוד ולהתקדם גם מבחינה השכלתית. כמאמן כושר ידעתי שהעיר לא הכי אטרקטיבית, אבל הסתדרתי בגלל הניסיון העשיר, חיפשתי מקום שאוכל להתקדם, לא באתי רק בשביל מסיבות, ים, בחורות ובלאגנים או “תראו איזה מגניב: אני גר באילת” – כי אילת זה מקום קשה שצריך לעבוד יותר מעבודה אחת ולא תמיד הכל נוצץ בלשון המעטה – אבל את זה ידעתי מלכתחילה.
התחלתי תואר במדעי המדינה ויחסים בינלאומיים, הלך לא רע. בהמשך לקחתי הפסקה בשביל לעבוד, לחיות קצת ולחסוך. על הדרך קידמתי כיזם סטארטפיסט דרך “האב אילת” המוכשרים – מקום הסטרארטאפים והיזמות מהטובים בארץ ברמה הלאומית והבינלאומית, וכבר סגרתי כמה פינות בנושא זה.
עברתי בעיר הזו דברים שהם לא נורמליים, הרבה גיהנום אבל גם גן עדן. כמו בכל עיר יש אנשים ויש אנשים, וצריך לדעת למי להתחבר וממי להתרחק. נכון להיום, לדאבוני, אני שוקל את המשך דרכי בעיר שאני כל כך אוהב ומחובר.
אחד הדברים הראשונים שלמדתי באוניברסיטה היה “למה הרבה מדינות עשירות בנפט למשל, האזרחים שלהם חיים בעוני והמדינה מאוד ענייה ולא מפותחת מספיק”? התשובה היא פשוטה: כשאתה נשען על משאב אחד או שניים, הסיכוי שלך להתמוטט גדול. בל נשכח שביחס להרבה מדינות אחרות, בעולם המוסלמי יש עשרות מיליונים שחיים בכל מדינה, והכסף של הנפט לא מספיק יכול ובפועל, לא עוזר לכולם. במצרים למשל ההכנסות מתיירות בשיא עמדו על כ-15 מיליארד דולר בשנה, מאז ההפיכה, “אביב הערבי” הם ירדו לחצי מיליארד דולר בלבד, ההכנסות עלו לאחר מכן, והקורונה הרסה את מצריים וירדן שוב.
ברגעים קשים כמו הקורונה, מקומות העבודה נפגעו בעיר, אנשים עזבו את העיר, ומזג האוויר הקשה שפקד את העיר – הכל בו זמנית, סוג של מכות מצריים, הגרסה האילתית – והכאב הגדול שבא תוך כדי: אתה באמת לומד על עצמך, על העיר ועל המדינה שאתה חי בה. הקורונה היא פשוט חלק מהיסטוריה עתידית וילמדו עליה עוד הרבה בכל האספקטים – גם באוניברסיטאות.
בסופו של דבר העיר אילת צריכה לצאת מזה!
לצאת מההתמכרות והתלות על המלונאות והתיירות והאטרקציות שחלקם כבר מיצו עצמם. אילת צריכה להתפתח, נמל התעופה הבינלאומי רמון הוא הזדמנות מצויינת וסך הכל עם כל הבכיינות מדובר ב-15 דקות נסיעה מעיר. תאמינו לי שראיתי עולם, רוב המקומות ונמלי תעופה הבינלאומי זה חצי שעה מהעיר ואפילו שעתיים ברכבת, ובכל מדינה בתקופת חגים יש עומס, אז… קצת סבלנות.
8 שנים ידעו בעיריית אילת ששדה דב הולך להיסגר ובבחירות האחרונות הצבעתי למאיר יצחק הלוי כי הוא עושה דברים טובים, אבל כשאתה חי מתרבות “יהיה בסדר” ו”סמוך עליי” – בסוף זה ידפוק על הדלת ואתה תסבול. העירייה – למרות כישלון זה עדיין יכולה וצריכה לדחוף את עצמה קדימה, רכבת הערבה מאילת דרך רמון עד יהל או צומת הערבה לא בשמיים ואפשר לעשות זאת.
העיר אילת צריכה לצאת מהתלות הזו של מלונות כי ברגעים כמו הקורונה אתה באמת רואה את זה. חברים ומכרים שהיו לי באילת כבר עזבו והתחננו אליי שאחזור – ואני מכור לעיר, כי אילת זו עיר משקרת\משכרת, והרבה אנשים מבזבזים את הזמן שלהם כי אין לאן להתקדם – וגם אם כן זה בעיקר עם קשרים. אילת היא מדהימה: טבע, נופים, מסלולי טיולים שאפשר לעשות אותם שוב שוב ולא יימאס. אני צוללן, אגב, וזו עוד סיבה לסיבה שעברתי דווקא לאילת.
הפתרונות לא פשוטים, אבל אפשריים: להביא חברות היי-טק ומפעלים שווים, להעיף את הערבה באוויר גם בתחום הביולוגיה הימית/גיאולוגיה/משאבי טבע והחקלאות ולייצא לעולם עוד קורסים ללימודים ובכך להגביר את ההכשרה. גם הקנאביס וגידול הקנאביס באזור ערבה ואילת יכול לעזור בשביל מחקרים עתידיים כי יש מקום ויש שטח – והגידול של הקנאביס בישראל הוא מהטובים בעולם לצרכים רפואייים בעיקר. יש רצון להרבה מדינות לקחת חלק בזה כולל חוק שעבר בכנסת עד לא מכבר, לתת לכולם בחברות אלה של קנאביס, הייטק, מפעלים וחקלאות הרבה מענקים לטווח ארוך כמו הנחה או פטור מארנונה, מים, חשמל, ולתגמל את העובדים שלהם כדי שיישארו בטווח הארוך ולא יבואו מהר וגם יעזבו מהר – כמו שקורה לא מעט לאנשים , לחברות ולמפעלים.
הפתרונות לא קשורים רק לעירייה כמובן אלא גם ובעיקר לממשלה. מכל התפקידים החשובים והלא חשובים 36 שרים וסגני שר שכחו תיק אחד – השר לאזור הערבה ואילת. מדובר בשר זמני לקדנציה אחת או שניים שיתעסק רק באזור זה וביחד עם אסטרטגיה נכונה ותקציב לאו דווקא גדול ניתן יהיה להרים את העיר המדהימה הזו למקומות שגם השמיים לא יהיו הגבול.
