לפני שלושה חודשים יצאתי לדרך עם זוג מקסים בני 40 מצפון הארץ. נשואים כבר 15 שנה, הורים ל 3 ילדים: ילדה בכורה בת 10 ושני בנים צמודים בני 4 ושנתיים. האמא בעלת תואר ראשון במדעי החברה וניהול משאבי אנוש. האבא, איש תוכנה , עובד בחברת היי-טק.
האמא מאז ההריונות של הבנים הצמודים עזבה את מקום עבודתה,ותפקדה בבית כאמא במשרה מלאה. במהלך השנים בהם שהתה בבית, עלתה לא מעט במשקל, בשנה האחרונה חוותה מיצוי מהסיטואציה, מיצוי מעצמה, והתחילה לחשוב ולרצות שינוי. היא נרשמת לתכנית תמיכה לירידה במשקל, ירדה בעשרה חודשים 30 ק”ג ממשקלה, ומשתפת את בעלה בעובדה שהיא מעוניינת להירשם ללימודי תואר שני, בתקווה שזה יסלול בפניה אופציות נרחבות ומגוונות להמשך תעסוקתי.
בדיוק בצומת הזאת, אני נכנסת לתמונה. מגיעים אליי זוג אנשים שמרגישים שהספינה שלהם טובעת. היא: “בתקופה האחרונה, אני מרגישה שאני לא מסוגלת לשתף אותו בכלום, לא מסוגלת לדבר איתו, לא מסוגלת לחלוק איתו שום דבר, הוא כל כך שיפוטי, אגרסיבי, וחסר סבלנות, שזה בלתי נסבל”. הוא: “בתקופה האחרונה, אשתי חיה בסרט, חושבת שהיא בת 20, משתנה לי מקצה, לקצה, אני לא מזהה אותה, לא מכיר אותה, לא מבין מה עובר עליה, הכל עבד על מי מנוחות, עד שמשהו זז לה בקופסה”?..
חוסר תקשורת זוגית, זאת תוצאה!!!!! יכולה להיות תוצאה של הרבה מאוד דברים… כיועצת זוגית אני מרבה לנהל דיאלוג עם סיבות, ופחות עם תוצאות. והאתגר המקצועי, היה לאתר את הסיבה… במקרה הזה מדובר היה בהרבה מאוד פחדים הדדיים לא מדוברים, שבאו לידי ביטוי בוויכוחים, שיפוטיות, מריבות, וחוסר הסכמה. הכלללללל היה שם, מלבד דבר אחד – אף אחד מבני הזוג לא דייק לעצמו, או לבן זוגו באמת מה מפחיד אותו.
הוא פחד מהשינוי החיצוני/ והפנימי שאשתו עוברת לנגד עיניו. היא פחדה שהיא “מאבדת את זה”, ושלא יקבלו אותה שוב למעגל העבודה. הוא פחד מההיבט הכלכלי של לימודי התואר השני שלה. היא פחדה מהיציאה מהבית, אחרי כל כך הרבה שנים. הוא פחד מהעובדה שעכשיו כשרזתה, תפגוש גם גברים, וחברים חדשים. היא פחדה שאם תישאר בבית, תפסיק להיות אטרקטיבית לבעלה, והוא יחפש את מבוקשו מחוץ לבית.
הקסם שהתממש בקליניקה תוך כדי טיפול, הורגש ברגעים בהם הפחד דובר. ועוד יותר ברגעים שבהם הוא קבל מענה. תשובה. למה בעצם נעשה ונגיד הכל, אבל את הפחדים האמיתיים נשמור לעצמנו? למה קשה לנו להתחיל משפט ב:” אתה יודע, מאוד מפחיד אותי ש…….” – ויש לזה לא מעט סיבות:
הראשונה שאנחנו גדלים לתוך תהליך חִבְרוּת שמלמד אותנו “דה לגיטימציה” לרגשות שליליים:
ילד צעיר נופל ונחבל – התגובה של ההורים: “אל תבכה” (תכף זה יעבור)
ילד צעיר מתעורר בלילה מחלום מפחיד – התגובה ההורית: “אל תפחד” (זה הכל בראש שלך)
ילדה מתבגרת חווה סצנת קנאה מול חברות – התגובה ההורית: “אל תקנאי” (יש לך הכל)
אז אנחנו לומדים לא להרגיש רגש שלילי, אנחנו לומדים שצריך לברוח ממנו – אל תבכה, אל תפחד, אל תקנא וכו’… לימדו אותנו שכשרגש שלילי מופיע, עלינו לברוח ממנו. אנחנו לא עוצרים רגע, ללמוד אותו, לחוות אותו, לדבר אותו, אלא אנחנו עסוקים ב-לברוח ממנו.
הסיבה השנייה שמקשה עלינו היא כמובן האגו. אם אשתף את בן זוגי בפחדיי, הוא עלול לחוש את עצמו, לחשוב או להרגיש שאני חלשה ותלויה בו, וזה עשוי להתבטא בהתנהגות מתנשאת כלפיי. האמנם?!!! מתי בפעם האחרונה ניסיתם? אספר לכם, שהזוג המדובר עושה דרך מדהימה, הם יחד איתי נגעו בפחדים האמיתיים שלהם, הם הבינו שלדבר על הפחד, הרבה פחות מפחיד מלברוח ממנו.
נכון לכתיבת שורות אלה, המצב הוא כזה: היא יצאה לעבודה במשרה מלאה, במקום שבוא היא מאוד מרוצה, החליטה לצבור וותק, לחסוך כסף, ולהשהות את נושא הלימודים לעוד שנה. הוא סיים לפחד מהשינוי שלה, למד לצמוח במקביל אליה, יחד איתה, ולקבל את השינוי בהשלמה ביטחון, ופרגון.
אם במהלך חייכם לימדו אתכם “לא לקנא, לא לבכות, ולא לפחד” אני כאן היום ממליצה לכם: “כן לקנא, כן לבכות, כן לפחד”, להרגיש, לדייק, ולשתף את בן הזוג שלכם בלי פחד בכל אותן תחושות. לא תשתפו, זה יופיע כתוצאה סבוכה ולא ברורה של חוסר הבנה, מתחים, תקשורת לקויה ומריבות שלא תמיד תדעו לזהות את המקור שלהם.
אני כאן כדי לחבק את הפחדים שלכם, אל תפחדו לקבל עזרה.
נועה איבגי יועצת זוגית, טל’ 054-9599880
