תמיד אנחנו נזכרים להעריך את אמא שלנו רק אחרי שהיא כבר הולכת לעולמה. שלום, שמי נוי ביטנסקי ואיבדתי את אמא שלי לפני שלוש שנים בגיל 24 בלבד כשהיא הייתה רק בת 57 ונפטרה מסרטן.
בשלוש השנים האחרונות מצאתי דרך להנציח אותה על ידי הפרשת חלה גדולה בה אני מזמינה את כל הלקוחות שלי ובנות משפחה ונשים שהכירו אותה או לא הכירו בהכרח, עם הזמן שמתי לב שזה בעצם גורם לי לטפל בעצמי. לטפל בכל אותן תחושות החמצה, תחושות תסכול וחרטה.
למעשה מצאתי דרך להתמודד עם האבל שלעולם לא יגמר…
7 שנים לפני שהיא נפטרה היא חלתה במעיים וניצחה את המחלה ואז עשתה מעקב ואחרי 5 שנים גילו לה בגרורות, ברחם, בגב, במפשעות, בריאות, ובחודשיים האחרונים שלה זה תפס אותה בכבד – ומשם זה היה כדור שלג, היא הלכה ונעלמה לנו.
אבא שלה נפטר מסרטן מיד כשהיא נולדה ואמא שלה ז״ל הייתה חצי נכה. היא גדלה בצורה לא אידיאלית ולא פשוטה.
כשהייתי ילדה ונערה לא הסתדרתי עם אמא שלי בכלל! לא הרגשתי חברות איתה, תמיד הייתי מקבלת אנרגיה שלילית ממנה, תמיד בציונים של בית ספר היא הייתה משווה אותי לאחרים שכן מצליחים, כל סוד שסיפרתי הפך לצעקות כי זה לא תקין, כל טעות שעשיתי הפך לכעס עלי וחוסר הכלה והכוונה.
לאמא שלי לא הייתה כנראה אינטליגנציה רגשית גבוהה כדי לבטא מילולית את הרגשות שלה האישיים וגם כלפי אחרים – ולכן זה יצר קצר בתקשורת.
לא גדלתי עם המשפטים ״אני אוהבת אותך, את אלופה, אני גאה בך, את מסוגלת״ וכתוצאה מזה אני בעצמי היום לא מסוגלת לומר לאנשים ‘אני אוהבת אותך’, ונורא חשוב לי לשמוע בבית מאנשים קרובים שהם אוהבים אותי כי אני למעשה מחפשת את מה שלא היה לי.
חשוב לציין שאמא שלי תמיד אהבה אותי ואת אחים שלי אהבת עולם. אמא שלי תמיד דאגה שלא יחסר לנו כלום! וכן, היו לה תקופות כלכליות קשות והיא הייתה עם חולי כל הזמן – מאז שאני זוכרת את עצמי עם קריש דם ברגל שפגע בתפקוד שלה. אבל לעולם לא הרגשתי שאני במקום נחות בחברה מבחינת מה שאמא שלי נתנה לי.
עם השנים גדלתי, מרדתי, לא הייתה תקשורת כדי לספר לה על הפעמים ששברו לי את הלב או על חברות שפגעו בי. התכנסתי בעצמי והתמודדתי לבד עם החיים, הקשיים, המכשולים והאכזבות.
למעשה בניתי לעצמי אופי חזק עם שילוב של מה שקיבלתי ממנה. מנגד היה בבית את אבא שלי שהיה ההפך הגמור ממנה: ידע להכיל, לכבד, לדבר, לחייך!!!, לאהוב, לחבק !!!!. ולמזלי, היה לי קצת את האיזון הזה אחרת הייתי מתחרפנת.
אמא שלי הייתה עובדת בסופר בתור קופאית והיה יוצא לה מלא פעמים לריב עם לקוחות. בתור הבת שלה התביישתי והרגשתי נבוכה. היא גם מעולם לא סיפרה מה היה שם ולמה זה הגיע למצב הזה, תמיד כולם לא בסדר.
שוב- לא היה לה כנראה מספיק אינטליגנציה רגשית לבוא ולבטא את מה שהיא מרגישה, ואולי לספר שהיא כאובה מאוד מהחולי, ושהיא כבר 12 שעות במשמרת והיא עייפה ומתה ללכת הביתה והכל יצא על הלקוח בלי להתכוון.
אמא שלי לא הייתה אוהבת לראות שדודים קונים לי ולאחים שלי בגדים, שקיות שלמות של הכל!!! ונורא כעסתי למה היא לא מפרגנת? שתעריך… עוזרים לה ומקלים עליה כלכלית. אבל לא חשבתי לרגע שאמא שלי אולי מתוסכלת מכך שהיא לא יכולה כלכלית לתת לנו את זה וקשה לה לראות שזה מגיע מאחרים, ולא היה לה מספיק אינטליגנציה רגשית לבוא ולהגיד – אני שמחה שטוב לכם ועצוב לי שקשה לי לתת לכם.
אמא שלי לא הייתה משתפת רגשות מה שגם גרם לי עם השנים להסתגר ולהיות אותו דבר – עד היום אני לא נוטה לשתף רגשות. תלוי מאוד למי ומתי ולמה לי לשתף. אני שומרת הכל אצלי.
אני יכולה לשבת במסעדה עם איש זר שעה אני ידע עליו הכל הוא לא ידע עלי כלום. קשה לי לקבל כל אחד לחיים שלי, אבל מנגד אני אדם חברותי מאוד, מלאת נתינה ואוהבת חברים.
אני הכרתי את בעלי בדיוק שהיא חלתה לראשונה בסרטן (7שנים לפני שהיא נפטרה). בזמנו הוא היה חבר שלי, והיא הכירה את המשפחה שלו ושמחה שאני איתו. ואז משהו שם נרגע אצלה, היא שחררה אותי ואת הלחץ שלה על לשמור ולגונן, היא הרגישה בטוחה שאני עם משה. שם בעצם המערכת יחסים עם אמא שלי קיבלה תפנית בעלילה – שם התחלתי להרוויח אותה כאמא חברה ולא אמא מטיפה.
השנים האחרונות איתה היו יפות וזכיתי לחלוק איתה דעות, התייעצויות… אמא שלי מימנה לי קורס לק ג׳ל ואת כל מה שצריך ובזכותה היום אני עוסקת בתחום של הלק ג׳ל, מיקרופיגמנטציה בגבות, פגמנט שפתיים וסידור גבות. כל העסק הזה הוא בזכות מה שלא היה לה לתת לי. היא לקחה הלוואה כדי לתת לי שלא ארגיש חוסר והלכה לעבוד חצי גמורה ומדממת (באמת מדממת) כדי לשלם את ההלוואה הזו – שלא ידעתי בכלל שהיא לקחה.
מאז שהיא נפטרה כל שנה אני מבצעת הפרשת חלה גדולה לעילוי נשמתה של אמא שלי ג׳ני הנדר בת מזל ז״ל. מגיעות לפחות 50 נשים שיושבות שם ובוכות, מתפרקות, ויוצאות עם תובנות חדשות על החיים, שולחות לי הודעות שהן החליטו לחדש קשרים עם אמא שלהן, עם אחיות שלהן, שהן מזדהות איתי והן מוקירות תודה על השיתוף הכנה והאותנטי.
בתחושה שלי אני בעלת שליחות בעולם הזה וחובה עלי להעביר לכל אמא ובת את הסיפור שלי, שאם אזכה לקרב לבבות אזכה לבצע מצוות לעילוי נשמתה של אמא שלי ז״ל ולעשות לה נחת, ומנגד שהמצווה הזו תיזקף לי לדורי דורות.
אני מרגישה מסופקת מכך שאני מעצימה נשים, שאני ממש שותפה לגורל היחסים של האם והבת. במקביל אני מטפלת בעצמי טיפולי NLP אצל אנשי מקצוע ולומדת לאחר מותה של אמא שלי לקבל אותה בחזרה, למחול ולסלוח באמת על מנת לפנות לעצמי מקום לאינטליגנציה הרגשית שלי, לאהוב אותה ולהעריך אותה באמת – ולא רק כי היא לא פה.
טיפ שלי לכל אותן בנות – לא חשוב באיזה גיל – שאיבדו אמא: אל תגידו ״יש לי את הפאק הזה כי ככה גדלתי״, אתן בנות מספיק בוגרות, קחו אחריות על המעשים שלכם, הכל ניתן לתקן ולשפר תמיד. לכו לטפל בכל הרגשות אשמה והמצפון שלכן, אל תסחבו איתכן את סימני השאלה.
ומי שיש לה אמא – אל תחכי לחבר את הקשר מחדש, תראי אותי – ברגע הפכתי להיות ללא אמא, יכולתי לתקן ולהתעורר על עצמי, אבל בחרתי לעצום עיניים- לך יש את האפשרות להרוויח אמא בחיים. אל תדחי כלום, תגידי לה גם אם היא יודעת כמה את אוהבת אותה ומעריכה אותה.
אם את אמא שלא מצליחה לתקשר עם הילדה שלך- לכי לטפל בזה. מבטיחה לך שאת תרוויחי את החברות הכי טהורה שיכולה להיות. אם היא טועה – תלמדי אותה לתקן, אל תנזפי בה. כל יום הוא יהלום ויום שעובר לא חוזר.
היום, בתור אמא ל-2 בנות אני יכולה להבין את אמא שלי בכל כך הרבה דברים, אני יכולה לשפוט אותה לכף זכות ולהוקיר לה תודה על הכלים שבסוף כן נטמעו בי. גם מול הילדות שלי בתור אמא אני דואגת לשפר את עצמי תמיד.
לאחרונה לצערי המדינה איבדה הרבה אמהות, ילדים, סבים, סבתות, ואבות. להם אין איך לתקן. להם יש חור ענק! להם קרתה טרגדיה שאף אחד לא רוצה לעמוד במבחן הזה!!!!
תתקנו! תחבקו! תכילו! ותאהבו!
■ לקבוצת חדשות בווטסאפ – מלחמה בישראל חרבות ברזל לחצו כאן
◼️ לרשימת קבוצות הווטסאפ השוות שכדאי לכם להצטרף אליהן – לחצו כאן
😥😩😫😩😥😩😥😢😢עצוב מאודדדד חבל שלא היה לנו שכל להבין הורים