יש רגעים שמחלקים את החיים ללפני ואחרי.
אצלי הרגע הזה הגיע בגיל 31.
ביום בהיר אחד הרגליים שלי כשלו. הן הפסיקו לשאת אותי, עד שמצאתי את עצמי יושבת בכיסא גלגלים. בבת אחת, הגוף שהכרתי והחיים שהכרתי כבר לא היו מובנים מאליהם.
במהלך האשפוז הממושך שמעתי סביבי שמות רפואיים שלא היו חלק מעולמי עד אז: סרקואידוזיס, אריתמה נודוזום, חשש לניוון שרירים ואבחנות אפשריות נוספות. תפקודי הלב והריאה שלי, כך נאמר לי אז, תאמו לאלה של אדם מבוגר בהרבה מגילי. הייתי בת 31 והרגשתי כאילו פטיש במשקל אלף טון נחת על חיי.
לא ידעתי אז איך ייראה הסוף של הסיפור הזה.
ידעתי רק שאני רוצה לחיות.
בסופו של המסע חזרתי לעמוד על שתי רגליי. חזרתי ללכת. בהמשך גם לרוץ, לקפוץ ולעלות במדרגות. לצד הטיפול והליווי שקיבלתי בדרך, עברתי תהליך פנימי עמוק ששינה את מערכת היחסים שלי עם הגוף, עם המחשבות שלי ועם עצמי.
במשך שנים שאלו אותי: "איך עשית את זה?"
ולא תמיד ידעתי לענות.
לקח לי זמן להבין שאין לי תשובה אחת. היו הרבה דברים שעשיתי, למדתי ושיניתי. רק במבט לאחור הצלחתי לזהות 13 נתיבים מרכזיים שהיו משמעותיים עבורי במסע הזה.
אני לא מציעה אותם כמתכון רפואי, ובוודאי לא כתחליף לאבחון, טיפול או ייעוץ מקצועי. זה הסיפור שלי. זו הדרך שאני עברתי. ואלה הדברים שלמדתי ממנה.
- נתיב בת הקול: הרגע שבו שמעתי משהו בתוכי
אני זוכרת את עצמי יושבת בכיסא הגלגלים מול הרופאים, ובתוך כל הרעש שסביבי שמעתי בתוכי משפט ברור מאוד:
"את יכולה לצאת מזה."
אני קוראת לזה "בת הקול".
לא ידעתי להסביר מאיפה היא הגיעה. לא ידעתי אם יש היגיון במה שאני מרגישה. אבל בתוך חוסר הוודאות היה בי חלק שרצה לחיות, שהאמין שיש לי תפקיד פעיל במה שיקרה מכאן.
עם השנים למדתי להכיר את הקול הזה טוב יותר. מבחינתי זו אותה ידיעה פנימית שמבקשת ממני לעצור לרגע את הרעש החיצוני ולשאול: מה אני מרגישה? מה נכון לי? לאן אני רוצה ללכת מכאן?
באותה תקופה, הקול הזה היה עבורי כמו קביים פנימיים, הרבה לפני שהצלחתי לוותר על הקביים הפיזיים.
- נתיב הנשימה: גיליתי את הדבר שעשיתי כל חיי בלי לשים לב אליו
עד אז נשמתי כי בני אדם נושמים.
מעולם לא חשבתי על זה.
אבל כשהגוף שלי היה חלש והנשימה הפכה קשה וכבדה, פתאום הדבר המובן מאליו ביותר הפסיק להיות מובן מאליו.
ואז נכנס לחיי גל אושורוביץ.
גל הגיע אליי הביתה שלוש פעמים בשבוע. בחדר השינה הוא פתח מיטת טיפולים, ואני שכבתי עליה עם גוף כואב ועייף. בסבלנות עצומה הוא התחיל ללמד אותי לשים לב לנשימה שלי.
לאט־לאט התחלתי להרגיש אותה. את האוויר שנכנס. את האוויר שיוצא. את המקצבים השונים שלה.
עבורי זו לא הייתה רק טכניקה. הנשימה הפכה לתזכורת שאני כאן.
מאז ועד היום אני לא מתייחסת אליה כמובנת מאליה.
- נתיב ההפרדה: אני לא רק הגוף שלי
כשכל החיים מתנקזים פתאום לגוף שלא מתפקד כפי שתפקד קודם, קל מאוד להפוך להיות "הגוף החולה".
אני הייתי צריכה ללמוד להפריד.
הגוף שלי נמצא במשבר – אבל אני גדולה יותר מהרגע הזה.
המחשבה הזאת שינתה בהדרגה את היחסים שלי עם הגוף. במקום לראות בו אויב שבגד בי, התחלתי לראות בו שותף שזקוק ממני לתשומת לב ולטיפול.
הוא לא היה "אני", אבל הוא היה הבית שבו אני חיה.
והחלטתי להתחיל להתייחס לבית הזה אחרת.
- נתיב התקשורת: התחלתי להקשיב לגוף במקום רק לכעוס עליו
עד אז לא ידעתי כמה הגוף מדבר.
עייפות. מתח. התכווצות. הקלה. רעב. שובע. צורך במנוחה. צורך בתנועה.
התחלתי להתבונן.
למדתי לזהות מתי משהו מכווץ אותי ומתי משהו מאפשר לי להתרחב. התחלתי לשים לב לאוכל, לשינה, למנוחה, לקצב שלי ולדרך שבה מצבים ואנשים משפיעים על התחושה שלי.
לא כל תחושה היא אבחנה רפואית ולא כל איתות של הגוף אומר לנו בדיוק מה לעשות. אבל למדתי לא להתעלם ממנו.
בפעם הראשונה בחיי התחלתי לנהל איתו מערכת יחסים.
- נתיב כוח המחשבה: התחלתי לבחור מה נכנס אליי
במהלך ההחלמה גיליתי עד כמה הסביבה שלי משפיעה עליי.
שמתי לב איך אני מרגישה אחרי מפגש עם אדם מסוים. מה קורה לי כשאני מוקפת בביקורת, שיפוטיות ושליליות, ומה קורה לי ליד אנשים שמאפשרים לי להרגיש בטוחה, אהובה ומלאת תקווה.
והתחלתי לבחור.
נפרדתי בהדרגה מאנשים וממצבים שהרגשתי שמרוקנים אותי. לא משום שחשבתי שמחשבה לבדה יכולה לפתור מחלה, אלא מפני שהבנתי שאני זקוקה לכל המשאבים הנפשיים שלי כדי להתמודד.
התחלתי לנקות את הסביבה שלי וגם את השיח שהתנהל בתוך הראש שלי.
בדיעבד, זה היה אחד השינויים הגדולים שעשיתי.
- נתיב הפיקוד: הפסקתי להרגיש שאין לי שום השפעה
מחלה יכולה לקחת מאדם תחושת שליטה.
פתאום אחרים בודקים אותך, מזיזים אותך, מדברים על הגוף שלך ומחליטים מה השלב הבא.
אני הייתי צריכה למצוא מחדש את המקומות שבהם עדיין יש לי בחירה.
לא יכולתי לשלוט בכל מה שהגוף עושה. כן יכולתי לבחור איך לדבר אל עצמי. במה להתמקד. ממי לבקש עזרה. ממה להתרחק. מה לעשות היום כדי שיהיה לי מעט טוב יותר.
קראתי לזה "נתיב הפיקוד".
לא פיקוד על המחלה- פיקוד על החיים שלי בתוך מציאות שלא בחרתי.
וההבדל הזה היה עצום.
- נתיב היופי: למדתי לדבר אל עצמי כמו שדיברתי לאחרים
הייתי מצוינת בלראות את הטוב באנשים אחרים.
בי? הרבה פחות.
ידעתי לעודד, לפרגן, לראות כישרון ויופי אצל אחרים, ובאותו זמן להיות השופטת הכי קשוחה של עצמי.
במהלך ההחלמה התחלתי לתרגל משהו שנשמע פשוט אבל היה עבורי מהפכני: לדבר אליי יפה.
כשעשיתי משהו קטן — נתתי לעצמי קרדיט.
כשנפלתי — ניסיתי לא לבעוט בעצמי כשאני כבר למטה.
לאט־לאט התחלתי למצוא חן בעיני עצמי.
אני חושבת ששם התחילה עבורי מערכת יחסים חדשה לגמרי: אהבה עצמית שלא תלויה בזה שאני מושלמת.
- נתיב ההודיה: למצוא את מה שיש דווקא כשחסר כל כך הרבה
הודיה הפכה להרגל.
בבוקר. בערב. לפעמים באמצע היום.
לא הודיה שמעמידה פנים שהכול נפלא. באותה תקופה ממש לא הכול היה נפלא.
אלא היכולת לומר: בתוך כל מה שקורה עכשיו, מה עדיין יש?
אדם שנמצא איתי. נשימה שהייתה קצת קלה יותר. רגע בלי כאב. משהו שהצלחתי לעשות היום ולא הצלחתי אתמול.
ככל שהתאמנתי בלראות את מה שיש, גיליתי שגם בתקופות הקשות ביותר לא הכול חשוך בו־זמנית.
- נתיב האומץ: להגיד כן לעצמי — וגם לא
אומץ, גיליתי, הוא לא היעדר פחד.
פחדתי מאוד.
אבל בתוך הפחד התחלתי לקבל החלטות באופן מודע יותר. לשאול שאלות. לבקש הסברים. לבדוק מה נכון לי. להסכים לקבל עזרה, ובאותה מידה גם לומר "לא" כשמשהו לא הרגיש לי נכון.
הייתי צריכה ללמוד שהקשבה לעצמי אינה מחייבת אותי להתעלם מאחרים. היא מחייבת אותי להיות נוכחת בתוך ההחלטות שנוגעות לחיים שלי.
אחרי תקופה שבה הרגשתי שהחיים פשוט קורים לי, זו הייתה תחושת חופש עצומה.
- נתיב הבחירה: היום שבו הבנתי שאני עדיין יכולה לבחור
לא בחרתי להגיע לכיסא גלגלים.
לא בחרתי בכאב.
לא בחרתי בפחד.
אבל בתוך כל מה שלא בחרתי, עדיין נשארו לי בחירות.
איך להעביר את היום הזה. על מה לשים את תשומת הלב. איך לדבר לעצמי. את מי להכניס לחיי. איפה לבקש עזרה. מתי לנוח. על מה לא לוותר.
בדיעבד, אני חושבת שאחד הרגעים החשובים במסע שלי היה הרגע שבו הפסקתי לשאול רק "למה זה קרה לי?" והתחלתי לשאול גם:
"ומה אני בוחרת לעשות עכשיו?"
- נתיב האופטימיות: למדתי לחגוג ניצחונות שאף אחד אחר לא היה חוגג
פעם ניצחון היה צריך להיות משהו גדול.
ואז הגיע יום שבו הצלחתי להרים כוס בעצמי.
ניצחון.
הצלחתי לקחת עוד נשימה.
ניצחון.
הצלחתי לחייך ביום שבו כמעט לא היה לי כוח לחייך.
ניצחון.
כשהגוף כמעט לא זז, גם תנועה קטנטנה יכולה להיות עולם ומלואו.
האופטימיות שלי לא נבנתה מהבטחה שהכול יהיה בסדר. היא נבנתה מאלפי הוכחות קטנות שמשהו זז.
עוד מילימטר.
עוד יום.
עוד הצלחה.
ואז עוד אחת.
- נתיב "העיוורון הזמני": לא תמיד רואים את הדרך בזמן שהולכים בה
יש תקופות בחיים שבהן אין תשובות.
אני קוראת להן "עיוורון זמני".
כמו גולם שבתוכו מתרחש שינוי שאי אפשר עדיין לראות מבחוץ, גם אני עברתי תקופות שבהן לא ראיתי לאן כל הדבר הזה הולך.
פעם חוסר הידיעה היה מפחיד אותי עד שיתוק.
עם הזמן למדתי שלא כל שלב דורש ממני לראות את סוף הדרך. לפעמים אני צריכה לראות רק את הצעד הבא.
להמתין.
להמשיך.
לתת לתהליך זמן.
ובסוף, לפעמים דווקא מתוך התקופה שבה נדמה שלא קורה דבר, אנחנו יוצאים אחרים.
- נתיב האור: לזכור למה אני רוצה לחיות
לאורך כל התקופה היה שם משהו קטן שלא כבה.
לפעמים כמעט לא ראיתי אותו. לפעמים הוא היה רק ניצוץ.
אבל הוא היה שם.
עם השנים קראתי לו "האור".
הוא נמצא עבורי באנשים שאני אוהבת, בפשטות, באוכל שעושה לי טוב, במנוחה, במחשבות שמקדמות אותי, באהבה שאני מצליחה לתת ולקבל ובעיניים שדרכן אני בוחרת להסתכל על החיים.
עד היום, כשאני עומדת מול מצב קשה, אני שואלת את עצמי:
"מה עיני האהבה היו אומרות עכשיו?"
לא תמיד התשובה פותרת את הבעיה.
אבל כמעט תמיד היא משנה את הדרך שבה אני פוגשת אותה.
עברו שנים מאז שישבתי בכיסא הגלגלים.
היום אני הולכת.
אני רצה.
אני קופצת.
אני עולה במדרגות.
ועד היום, לפעמים באמצע העלייה, אני נזכרת.
אני נזכרת באישה בת ה־31 שישבה ולא ידעה אם הרגליים שלה יישאו אותה שוב. אני נזכרת כמה הייתי רוצה אז את מה שנראה לי היום כמו פעולה יומיומית לחלוטין.
ואז מדרגה הופכת למתנה.
אחרי כל השנים והמחקר הפנימי שעשיתי, אני כבר לא מחפשת תשובה אחת לשאלה "מה ריפא אותי". הגוף, הרפואה, הנפש, האנשים שפגשתי והבחירות שעשיתי הם חלק מסיפור מורכב הרבה יותר.
אבל אני כן יודעת מה גיליתי בתוך התקופה ההיא:
שגם כשלא יכולתי לבחור את מה שקורה לי, היו בי כוחות שלא ידעתי שקיימים.
יכולתי לנשום.
יכולתי לבקש עזרה.
יכולתי לשנות.
יכולתי לבחור.
יכולתי לאהוב.
ובעיקר — יכולתי לא לוותר על עצמי.
וכל פעם שאני מדלגת, רצה או עולה במדרגות, אני עדיין מגשימה את החלום שהיה לי אז.
ללכת על הרגליים.
אירית עוז, מייסדת "משכן עוז – הרמוניה".
הטקסט מתאר את חווייתה האישית של הכותבת ואת הפרשנות שלה לתהליך שעברה. הוא אינו מהווה ייעוץ רפואי, המלצה להימנע מטיפול או טענה כי הכלים המתוארים יכולים לרפא מחלה. בכל מצב רפואי יש לפנות לאנשי מקצוע מוסמכים.
זכויות יוצרים: המערכת משקיעה מאמצים רבים באיתור בעלי זכויות היוצרים בתכנים המופצים ברבים. במידה ופורסמה מדיה שבעליה אינו ידוע, השימוש נעשה לפי סעיף 27א לחוק זכויות יוצרים. אם הנכם בעלי הזכויות, ניתן לפנות אלינו לצורך הוספת קרדיט או הסרת התוכן.
