במותם חיברו בין החיים | קצינת הנפגעים בדימוס טלי ווינברג בטור מיוחד ליום הזיכרון

שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב print

אני יכולה לומר בגאווה, שזכיתי לשרת את המדינה שלי. במהלך 25 שנות שרותי נחשפתי ליחידות יוצאות דופן, יחידות בהן פגשתי את מלח הארץ פנים אל מול פנים ולא רק בסיסמאות. פגשתי לוחמים ותומכי לחימה, אנשי ונשות קבע ואזרחים שקשרו גורלם עם צבא ההגנה לישראל – עם מדינת ישראל. אני זוכרת את הרגע שמדי (אז ראש הענף האמון על תחום הטיפול בפרט) התקשרה אליי בחופשת סמסטר ואמרה לי: "את תהיי קצינת הנפגעים של חיל הים". בעודי מקלידה מילים אלה אני חווה בגופי את ההתנגדות העצומה שהייתה לי. כשם שהתנגדתי נחרצות ולא האמנתי שאוכל לבצע את התפקיד הזה כך התחברתי. הייתה לי הזכות ללוות את המשפחות השכולות של חיל הים.

יום הזיכרון עבורי הוא יום של כאב, של געגוע עז לאנשים יקרים שאיבדנו ואנוכי זכיתי להכירם רק במותם. יש חיבורים שלעולם לא אצליח להסביר במילים. זה רק המבט, החיבוק, האנרגיה.

אני תמיד אומרת שהתפקיד המשמעותי ביותר שעשיתי בחיי הוא: ראש מדור נפגעים של חיל הים. לנוכח אמירה זו אנשים מגיבים בשתי מילים: "תפקיד קשה". אחרים אומרים " בחיים לא הייתי יכול לעשות את התפקיד הזה" ואני מחייכת ויודעת בתוך תוכי שבתוך הסיטואציה עם ישראל חזק , צה"ל מנוסה ( לצערי) ומחלקת נפגעים מכשירה היטב את אנשיה – המציאות של המשפחות השכולות קשה, כואבת ובלתי נתפסת.

נציגי צה"ל באשר הם מלווים את המשפחות ממקום של אהבה, חיבור, שליחות ועל כן נכון הוא שזה מורכב, אבל התגובה הראשונית עבורי איננה קשה או לא קשה אלא זכיתי להיות שם עבור המשפחות. לדאבוני לא יכולתי לשנות את האירוע הטראגי, אבל הייתי  שם כמיטב יכולתי עבורם.

יום הזיכרון עבורי הוא כאמור יום של כאב וגעגוע עז, אך גם יום של של גאווה. אני רוצה לספר לכם שבכל הלוויה, שבעה, אזכרה הרגשתי את עוצמתו של ערך הרעות, ראיתי בעיניים שלי מהי אחווה ואי אפשר היה להתעלם מהחיבוק של המשפחות. אתם בטח מכירים את המשפט "באתי לחזק ויצאתי מחוזק…" – כך היה תמיד. זה לא היה רק במשפחת חיל הים. הכרתי עשרות קצינות נפגעים בחיי ותמיד דברנו על החיבור בין המשפחה לבין חבריו של הנופל/ת.

יום הזיכרון עבורי הוא יום של כאב וגעגוע עז, אך גם יום של חשבון נפש ופרספקטיבה. הוא מחבר אותי למקום בו אני נמצאת כיום ומזכיר לי את הערכים שגדלתי עליהם בדמות אהבת חינם וגם את זו שמנגד שנאת חינם. כשם שכולנו מתכנסים ביום הזה החלום שלי הוא שבחיי היום יום נייצר יותר הכלה  בכל תחומי החיים. שבאמת נקדש את החיים ונבחר בהם. שנכבד את הנופלים כראוי  ובמקביל נכבד את החיים.

שנים הטריד אותי החיבור הזה שבין יום הזיכרון ליום העצמאות. לא הרגשתי בנוח לעבור ממצב שבו אני מכילה כל כך הרבה אובדן למקום של שמחה וצהלה. למדתי שכאב מלווה אותך בחיים שלך וצריך לתת לו מקום. ובנוסף לכך יש לנו צורך כעם לדבוק בניצחונות ובתקומה ככוח מניע, אולם הדבר לא יעשה – הזיקוקים לא יופעלו בטרם נכבד כולנו את זכר הנופלים, יקירנו, אשר בזכות ההקרבה שלהם אנחנו כאן.

יום הזיכרון עבורי הוא יום של כאב עצום וגעגוע עז. לפעמים בתוך סיטואציה הזויה, מטלטלת ובלתי נתפסת נוצרים דברים יוצאי דופן. אספר לכם השנה על משפחה שהכרתי בנסיבות כואבות בתאריך 10.01.2003, היום בו נפרדנו מניר ניקסון ז"ל. לוחם ביחידה לצלילות תת מימיות של חיל הים. הבן הגדול שלי מכיר את משפחת ניקסון מגיל צעיר מאוד . כאשר סיימתי את תפקידי גל וטל התגייסו בהדרגה לחיל הים ואלינור עדיין שרתה איתי בחיל. אלינור, גל וטל הם אחיו של ניר זכרונו לברכה. ניר ז"ל הוא בנם של אילן ויפית. ועבורי ועבור משפחתי הם חלק בלתי נפרד מאיתנו. אני מכירה את ניר רק מהספדים ומסיפורים ומרגישה כאילו גדלנו יחדיו.

נכון הוא שהייתי איתם בשעות קשות מתוקף תפקידי ולאחר מכן מתוקף אהבתי אבל הם, הם היו שם בשבילי. אני לא ידעתי שיש להם תפקיד גם בחיי. כשהתגרשתי הם היו שם עבורי עם אוזן קשבת, באמצעות חיבוק חם עבורי ועבור שחר. הם נכחו בחנוכת הבית החדש שלי, בבר מצווה של שחר. כשהתחתנתי בשנית הם היו שם- כולם התייצבו ביום שמחתי. כשילדתי בשנית יפית הגיעה לראות את מתן חיים וכמו כל סבתא אוהבת הגיעה עם שלל אביזרים לרך הנולד. בשמחות שלי הם שם.

אבל הקשר האמיץ עם יפית, אילן והילדים נכח בימים קשים. ימים קשים שלי. אני מקלידה והדמעות זולגות. כמה שעות, כמה שיחות, כמה תמיכה קיבלתי כשחליתי. כמה דאגה, כמה אהבה וכמה כוח קיבלתי מהאנשים המדהימים הללו. השכול לצערי הכיר בינינו – האהבה לשמחתי חיברה אותנו.

לא יכולתי לשנות מציאות- יכולתי להיות שם בשבילם – והם היו גם בשבילי. כמו בכל שנה גם השנה שני בניי ואנוכי נגיע לביתם – בית שחווה כאב עצום ושבר, אבל מלא באהבה ואנרגיה של פרגון וראיית האחר ובנייה של אחרים. כמו בכל שנה יהיו אנשים רבים (ואוכל בשפע) וגם פרפר לבן אחד שמגיע כל שנה. השנה הוא גם הפתיע אותי בגינה.

שנדע שמחות ואהבה ולא נדע עוד צער וכאב. יש לנו מספיק ממנו והוא לא נעלם לעולם.

הטור הזה מוקדש באהבה לחברותיי לדרך קצינות הנפגעים, אשר עושות עבודת קודש ולמשפחות השכולות של חיל הים בפרט וצה"ל בכלל (יש לי קשר מיוחד עם משפחות רבות ונדירות שלעולם  תהיינה חלק בלתי נפרד ממני) וכמובן למשפחת ניקסון היקרה.

*הכותבת, טלי ווינברג, הינה קצינת נפגעים בדימוס.

תגובות

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן