בנצי שרעבי מציין היום את יום הולדתו ה-75. כנראה שאין איש שאינו מכבד, מעריך, מעריץ ואוהב את האיש הזה – ממלא מקום ראש עיריית רחובות. אדם שקט, צנוע, אהוב, חם ובעיקר נשמה גבוהה. שרעבי הופתע בלשכת ראש העיר עם עוגות ומטעמים שהכינו עבורו בנות הלשכה, הוא בורך על ידי הנוכחים והיה כהרגלו מובך.
לפני 3 שנים, זמן קצר לאחר שנבחר שוב לתפקיד המחייב הוא העניק לי ראיון מיוחד, ולא, הוא אינו מרבה לדבר, רק לעשות. זה היה ראיון אישי מאוד שחלקים ממנו נזכיר גם כאן – ובו חשף הכל, כולל דאגתו הרבה לשולמית – בת דודתו שהפכה לימים לרעייתו האהובה (כבר 45 שנה), אם שבעת ילדיו, עליה הוא משגיח מאז עברה ניתוח ראש מורכב לפני תשע שנים. בראיון ההוא סיפר: “פתאום הבת שלי אומרת לי ‘אבא, בוא מהר, תראה מה יש לאמא בראש – ואני רואה שהראש שלה מלא בדם. אני שואל מה קרה ואין תשובה. הזמנתי מהר את כוחות ההצלה שהבהילו אותה במהירות לקפלן. הגענו תוך חמש דקות ויצאנו לכיוון הבית רק בחצות, החזרנו אותה עם כסא גלגלים ברגל מבית החולים עד לביתנו בנורדאו. לא עזבתי אותה לרגע וברוך ה’, עכשיו היא יותר טוב… היא עברה ניתוח מאוד לא קל שארך שבע שעות. פחדתי מאוד, היא חשובה לי מאוד לכולנו. אישתי היא מרכז הבית, אמא לילדים וסבתא לנכדים שמאוד קשורים אליה. עכשיו היא בסדר, מקפלת כביסה, מבשלת, עושה את העבודות הקלות ואני מסייע לה: עושה כלים, מכין מה שצריך בבית, מבשל ומפנק אותה, היא ראויה לזה, אני רק מאחל שבורא עולם ישלח לה אריכות ימים ורפואה שלמה”.
••••
שרעבי נולד לפני 75 שנים בשכונת שעריים, בנם של רחל וסעדיה, אשר גידלו שמונה ילדים לתפארת – חמישה בנים ושלוש בנות, בית דתי ציוני עם ערכים, מוסר ואהבה לארץ ישראל.
איזו ילדות הייתה לך?
“ילדות נפלאה. גדלתי בשכונת שעריים להורים נפלאים וציוניים שדגלו בתורה ועבודה – ומשם נסללה דרכי למודעות ציבור, לשמוע את האחר, לקבל את האחר”.
זיכרון ילדות שחרוט במוחך?
“יש לי הרבה זיכרונות… בתור ילד מאוד אהבתי בעלי חיים. פעם אחת הבאתי כמה גורי כלבים הביתה מצער בעלי חיים ולאורך כל הלילה השארתי אותם בתוך קרטון בחוץ. אבא שלי שמע אותם מייללים, קם באמצע הלילה, הכניס אותם הבייתה ועטף אותם – ומפה באה לי האהבה לבעלי חיים, לחוס ולרחם על היצירה של הקדוש ברוך הוא. כיום אנו מגדלים חתול בביתנו”.
חלום ילדות שטרם הגשמת ?
“חלמתי להיות מורה, כמו האחים שלי, מפני שאצלנו כולם יוצאי חינוך – מורים וגננות, אבל שלושה חודשים לפני סיום השירות הצבאי למדתי הנהלת חשבונות כתחביב וכשהשתחררתי עבדתי בתנובה. באחד הימים לקוח גדול אמר לי ‘מה אתה עושה פה? עובד פה?’, אמרתי לו ‘כן’, שמע אותו מנהל הסניף בבנק לאומי ושאל אותי ‘אתה רוצה לעבוד בבנק?’, אמרתי לו ‘כן’. למחרת התראיינתי אצלו, הוא שלח אותי למבחנים בבנק לאומי ואחרי כמה ימים קיבלתי תשובה שעברתי – ומשם 35 שנה עבדתי בתחום הפיננסי”.
מה ההישג המשמעותי שלך?
“הקידום שלי בבנק – הגעתי ליועץ השקעות בכיר, ובחיים האישיים – ברוך השם, שאני רואה את הילדים שלי מסודרים ועובדים – זה ההישג”.
למי אתה דופק חשבון?
“כל יום אני נותן חשבון לבורא עולם ולציבור. תראי, בבנק שבו עבדתי קיבלתי את סולם הערכים ומבחינתי התושבים הם הלקוחות שלי. כמו שהיו לי לקוחות והייתי נותן להם שירות – אותו הדבר פה. המוטו שלי זה לתת שירות לתושב”.
אישיות שאתה מעריץ ?
“ראש העיר רחמים מלול, אני ממש מעריץ את האיש הזה. אדם שלומדים ממנו איך לעבוד עם ציבור, איך להקשיב לציבור, אין עוד כמוהו”.
היית רוצה להיות ראש עיר?
לא! באמת שלא. יש לנו ראש עיר כזה נפלא, אני אוהב אותו”.
ובכל זאת, זו הקדנציה האחרונה שלך?
“אני לא רוצה להצהיר הצהרות, אני חושב שכן, שמספיק, שצריך לתת לאחרים גם”.
מה תעשה עוד עשר שנים?
“אשב מולך, אתראיין”.
מי / מה השפיע עליך עם השנים?
“כשהייתי מסתכל על מנהיגות, מבחינתי מנחם בגין היה דמות, משיכמו ומעלה. הוא ובן גוריון”.
עם מה קשה לך להתמודד?
“עם דברים שאינם אמת”.
מה מוציא אותך מהכלים?
“קשה להוציא אותי מהכלים, באופיי אני רגוע”.
למי היית מחטיף סטירה?
“לא מושיט יד לאלימות”.
למי קשה לך לסלוח?
“אני סלחן מטבעי. בכל לילה אני אומר: ריבונו של עולם הריני מוחל וסולח לכל מי שהכעיס אותי והקניט אותי. גם לאלה שפגעו בי בתקופת הבחירות מחלתי”.
ממה אתה פוחד?
“מבורא עולם”.
מה אתה לא אוהב לעשות?
“להתבטל. ואם אני פנוי, אני לוקח ספר, הולך לבית הכנסת וקורא”.
מה מעניין אותך חוץ מעבודה?
“בית, משפחה. משקיע בהם כל הזמן”.
מה היחס שלך לכסף?
“אין יחס מיוחד. הוא חשוב מאוד אבל זהו אמצעי, לא מעבר לזה. ולראיה, כשפרשתי מבנק לאומי וקיבלתי את כספי הפיצויים, חילקתי בין כל הילדים”.
אתה מאמין בעין הרע, קמעות, חמסות?
“ממש לא, רק ב-ה'”.
מיהם החברים האמיתיים שלך?
“במסגרת העבודה בבנק היה לי חבר שנפטר באופן פתאומי, רפאל יחיא. עבדנו יחד 20 שנה, כסא ליד כסא, שנינו יועצי השקעות. בוקר אחד הייתי צריך ללוות את פורשי בזק לייעוץ ואישתו מתקשרת אליי ואומרת לי ‘בנצי אולי אל תלך, כי רפי לא מרגיש טוב’. אמרתי לה שאני חייב ללכת, מפני שהנהלת המרחב שיבצה אותי לתת להם ייעוץ. כשהגעתי הסתבר לי שהוא כבר רגל אחת למעלה. ממנו למדתי המון: מה זה להוקיר אשה, מה זה לכבד את הבית, מה זה לעזור בבית, היה לי כאח”.
מה מתנגן בפלייליסט שלך?
“שירי ארץ ישראל, נעמי שמר, שלמה ארצי, יהורם גאון בוודאי”.
מה אנשים לא יודעים עליך והיית מוכן לחשוף?
“אני משתדל לשמור מרחק, לא מתחכך, אין לי חוג של חבר’ה נוצצים שיושבים ומעבירים חוויות או רכילות. כל זה לא מדבר אליי – ולשון הרע בוודאי שלא”.
מה הרגע הכי מרגש שהיה לך בחיים?
“נישואי הנכדה הראשונה שלי, לפני שבועיים. נסענו לירושלים ובאמת היה מרגש, שמחה אמיתית”.
מה המכה הכי גדולה שספגת בחיים?
“אמא… זה מאוד השפיע עליי. היא הייתה רק בת 52 ואני בן 26. הייתה לי אמא אמא, אמיתית, לביאה שמגוננת על הילדים שלה. היא הייתה עדינה אבל כל כולה לילדים. זה קרה בשנת 72′. כנראה שהייתה לה בעיה מולדת בלב ולא עלו על זה עד אז. אני זוכר שהיה איזה מאמר בעיתון ב’ידיעות’ על בגין וירדתי לקרוא אותו במרתף. כשחזרתי אני רואה את הבית הפוך ואני שואל ‘מה קרה?, איפה אמא?’ ואמרו לי ‘אמא לא הרגישה טוב, לא נשמה’ ומיד רצתי לבית החולים ורואה אותה מחוברת למכשירים. זה השפיע עליי מאוד קשה. פתאום – בום, קיבלה אירוע וסיימה את החיים. בשבילנו זה היה שוק, היה לנו משבר חזק מאוד בבית. מאז היא חסרה לי בכל פסיעה, אפילו בחופה שלי היא לא הספיקה להיות”.
מתי בפעם האחרונה בכית?
“לפני 20 שנה, כשאבא שלי נפטר, בגיל 90. הייתה לו אהבה עצומה לארץ ישראל והוא זכה לאריכות ימים. הוא היה מוכר מאוד ברחובות, דמות אצילית, איש משיכמו ומעלה, שכל הזמן היה צמוד לספר הזוהר, צדיק אמיתי. שנה לפני כן, בכיתי על מות אחייני, גיל. אני זוכר את היום ההוא כמו אתמול. הוא בא אליי לבנק להגיד לי שלום לפני שהוא נוסע, עם הקיטבג. שאלתי אותו ‘גילי, איך אתה נוסע עכשיו עד הבופור?’ הוא אמר לי ‘דוד, אל תדאג אנחנו מוטסים לבופור’. זה היה יום ראשון בבוקר ובאותו ערב שמעתי בחדשות על התנקשות של מסוקים וזה עשה לי לא טוב כי גילי אמר לי ‘אנחנו מוטסים’. הלכתי לבית הוריי במנשה קפרא, ודפקתי לאחי בחלון. אני לא יודע עוד כלום, גם אחי עוד לא ידע. גיסתי, פותחת את התהלים על הפרק התשיעי – לַ֭מְנַצֵּחַ עַל־מ֥וּת לַבֵּ֗ן – והיא שאלה למה נפתח על הפרק הזה עכשיו פתאום? ואנחנו עוד לא ידענו כלום. שתקתי למרות שהייתה לי תחושת בטן לא טובה, עד שבא מישהו ואמר ‘אני חושב שגיל היה בפנים’. ואז בא קצין העיר והודיע מה שהודיע ואמרתי לגיסתי,: ‘הנה הסיבה לפרק שפתחת’. היינו מאוד קשורים, אנחנו משפחה מאוד מלוכדת ואז הבית התרסק, היה המון בכי, לא פשוט”.
מה נותן לך תחושת ביטחון?
“אמונה בקדוש ברוך הוא, זה הביטחון שלי”.
מה לעולם לא תעשה?
“מה שאני לא מאמין בו”.
מה הכישלון הכי גדול שלך?
“לא חושב שהיה לי כישלון כזה חבוי. אם הלכתי על משהו תמיד הלכתי למה שקרוב לבטוח”.
מתי הפעם האחרונה שהרגשת ששמו לך רגל?
“לפני הבחירות”.
מה אתה שונא בעיר?
“משתדל לא לשנוא”.
מה אתה אוהב בעיר?
“את הדו קיום שקיים כאן. כיליד המקום, חיינו באהבה, באחווה, בהרמוניה. לעולם לא הרגשתי שיש קוטביות או קיצוניות”.
מיהו רחובותי בעיניך?
“כל וותיקי העיר, שנולדו כאן, שעדיין חיים כאן”.
הפועל מרמורק או מכבי שעריים?
“אתן לך קוריוז. כשהייתי ילד גרתי בשעריים והייתי הולך לבקר את הקרובים שלי במרמורק. כל המשפחה שלי במרמורק – צעידי, שרעבי. הייתי מקבל שם מכות ‘למה אתה שעריים? אתה אוהד את שעריים’. אמרתי אני לא אוהד שעריים, אבל בסדר. כשהייתי בא לשעריים, היו אומרים לי ‘אתה שרעבי ממרמורק’, אז הייתי חוטף גם מכאן וגם מכאן, מאז החלטתי לאהוד את שתי הקבוצות”.
לו יכולת להיפגש עם מישהו מהעבר שלך עם מי היית בוחר להיפגש ומה היית אומר לו?
“עם אמא שלי. הייתי אומר לה ‘אמא, אני אוהב אותך'”.
מה חסר לך בחיים?
“ברוך ה’, כלום. אני מרוצה ממה שהספקתי עד כה. איזהו עשיר השמח בחלקו, ממש כך”.
לסיום, מה יהיה כתוב על המצבה שלך?
“עוד לא חשבתי על זה… כנראה שיהיה כתוב השתדל לשרת את הציבור נאמנה”.
