אבי יצחק, בן 37, מאשדוד, סטודנט למדעי החברה, מצטיין נוער בקהילה, נחשב לאקטיביסט ואחד ממובילי דעה בעשורים האחרונים בקרב החברה וצעירים בקהילה האתיופית בפרט. בטור דעה נוקב, מספר את סיפור חייו, על היחס המשפיל שבני העדה חווים מגופים רבים – אלימות, השפלות, יחס לא הולם, ושאלות רבות שמותירות אותו ואת בני העדה אובדי עצות.
“בחירות ובין בחירה בחיים, כילד ונער גדלתי על הסיפורים מבית האב על אהבת הארץ והאדם ללא הבדל דת וגזע וכי כשנגיע לירושלים לארץ ישראל הכל יהיה טוב , ארץ זבת חלב ודבש. ממש גרמו לי לחשוב ולדמיון שמדינת ישראל היא אכן הבית של העם הנבחר בית לכל היהודים וקיבוץ גלויות מטורף שהשוני בנינו הוא בעצם הדבר שהכי יפה בתפיסתי כילד אך ככל שבגרתי חוויתי מציאות אחרת, מציאות קשה וכואבת שמסרבת להניח לי ולאחיי השחורים. לצערי חלק מן הממסדים בחברה רואים בצבע שלי כתירוץ לגיטימי לכלוא, להכות, לאסור, ואף כפי שראינו בשנים ובעיקר 13 קורבנות אלימות משטרתית. רק השנה 2 מקרים שבהם נערים וצעירים מוצאים את מותם רק כי הם לא בדיוק משתלבים בנוף הלבן השולט במדינה , רק כי היו צבע שחור רק כי אין מי שיגן עליהם ועלינו. מציאות הזו עולה על כל דמיון, אינני יודע להסביר מדוע השנאה כלפי הזר ,כלפי העולה החדש התורן כל כך קיצונית וכואבת שבאה לידי ביטוי בדרכים שונים של דיכוי אוכלוסיות חלשות במטרה להכחיד אותן מן הנוף. תכלס אם אומר עם הילד הלב אני ממש חרד לילדים שלנו שגדלים למציאות מקובעת וידועה מראש וזאת למרות שהם נולדו כאן בארץ הם דור שני ושלישי, אך אינם שווים בני שווים רק בשל צבע עור שונה מחבריהם. אני מגיל מאוד צעיר חוויתי את הגזענות הבוטה, הרבה לפני עידן הפייסבוק והקשקשת ברשת. לא אשכח כתלמיד בכיתה ח’ אך שוטרים החליטו מכל הילדים שנמצאים לידי דווקא אותי לתחקר, לשאול, להשפיל, באמצע הרחוב כאילו הייתי אחרון הפושעים. מעניין מדוע אפילו לא טרחו לשאול לפחות עוד ילד מכל הילדים שנמצאים לידי כלום רק אותי. תתארו לכם מה התחושות שעברו לי באותן רגעים מורתי עצבים, כמה השפלה ופרופיילינג וכי הצבע השחור תמיד היה ונשאר חשוד לצערי הרב. והדבר הנוסף שלא יוצא לי מהראש הוא ששפכו את מנות הדם שלנו בשנת 96 כתלמיד כיתה ה’ ראיתי את הזוועות האלה מאז אותן המקרים החלטתי שלא אתן להם את התענוג,לא אשבר, אמשיך לעשות ולהיות תלמיד הכי טוב שאני יכל להיות כדי לנצח אותם בחכמה ובדרכים שלי, דאגתי שאני לא נשבר למרות כל המעשים המשפילים כי אדם אחר בגילי היה נשבר ואולי גם גרוע מכך אבל אני לקחתי את האירוע הזה כאל עובדה והחלטתי שאהיה הכי טוב שאני יכל להיות בכל תחום ועניין כדי לנצח את הגזענות ולא לתת להם את התענוג מאז ועד היום שום דבר לא השתנה, המקרים רק מחמירים, השנאה רק גוברת, בני הדור שלי כמעט ולא יכולים להסתובב בשכונה שלהם מבלי להביט לאחור שאיזה ניידת או שוטר יבוא ויעצור אותם ככה ללא סיבה.
זה החשש התמידי שמלווה אותם גם כאשר הם כבר אבות והורים לילדים כי הסיוט ממשיך אותך לעולמים. בשנים האחרונות כאחד שהיה מוביל לשינוי ומציאות אני נתקלתי לצערי הרב בחברה אטומה שלא מוכנה לפתוח את ליבה, חברה ששופטת אותך רק במראה החיצוני, חברה משוסעת ומפולגת שלא מצליחה לראות את סבלו של האחר. אנחנו מבני הקהילה זוכים ליחס משפיל הן במשרות ושוק העבודה, וכמובן על ידי גוף שאמור להגן עלינו. ההורים שלנו שכלו את היקרים להם מכל, את המשפחות שלהם, שילמו מחיר יקר מאוד כדי שנוכל להגיע ארצה ולחיות יחד עם עם ישראל, אבל לצערנו המצב קשה יותר מבעבר. לא עלינו ארצה כי היה חוסר בתזונה ההפך באתיופיה לכל משפחה היה שטח מאוד גדול ובו צאן ובקר, יבול לא היה חסר דבר. בחרנו לעלות מתוך בחירה ורצון להתאחד עם אחים שלנו לאחר נתק של 2500 שנה בגולה. אני מכיר את ההיסטוריה של בית ישראל הקהילה שלי מכיוון שאני נכד ישיר של גדול הק’ייסים שהיה למנהיגה הרוחני ומורה דרך סבי היקר אבא יצחק יאסו זצ”ל שעלה ארצה בשנת 1982 דרך מדבריות סודן הארורה. אני גדלתי בבית פטריוטי, ציוני ,אוהב הארץ. בית שמאמין שכולנו שווים, שאוהב את עם ישראל, תורת ישראל, וארץ ישראל. ודווקא אנחנו חווים אכזבה וגזענות מחלק ניכר מן המוסדות של המדינה והחברה בפרט. בשנים האחרונות חלק מן הגוף שנקרא משטרת ישראל כמובן שלא כולם ויש גם טובים אחרים, אבל מעטים בהם מחליטים לשים להם למטרה והוא לפגוע בחתך גילאים כה חשובים, בנערים, וצעירים יוצאי הקהילה כולאים אותם, פוגעים בנו ללא אבחנה, פותחים להם תיקים, הורסים להם את החיים, וחלקם לצערי מצאו את מותם במפגש עם שוטרים שלקחו את החוק לידיהם מבלי לתת דין וחשבון כי הם מוגנים ע”י המערכת. בינתיים כמה עוד אמהות נכנסות למעגל השכול והכל בהכשר חלק משוטרי משטרת ישראל שלצערי עבורם אנחנו רק מספרים בסטטיסטיקה ולא בני אדם.
אני באמת אובד עצות ,כי בכל כמה חודשים מגיח עוד מקרה גזענות ונדמה לי שאין לזה סוף, כמה עוד אפשר לשמור על שפיות למרות הרדיפה, עד מתי החברה תמשיך להתעלם, עד מתי לסבל של הנערים שלנו?, עד מתי נמשיך להיות מסומנים?, קשה מאוד להמשיך ולקוות לטוב ואולי יום יבוא והאסימון יפול. כי הדם שלנו טוב למלחמות, אבל הוא פחות טוב באזרחות. אני שירתתי כלוחם בצנחנים והשתתף במלחמות הגנתי על המדינה שלי ולא הבדלתי האם הוא רוסי, אתיופי, מרוקאי, אלא יצאתי למשימה בשליחות המדינה כדי להגן בחירוף נפש וגם לשלם מחיר יקר כשצריך. אז המינימום זה לקבל את השוני ממך ובמיוחד ללמוד לקח מן העבר.
ואחת הבעיות שיש היום הוא שאין מבוגר אחראי, אין הפקת לקח, אף אחד לא סופר אותנו, ההפך נזכרים בנו רק בשעת בחירות ומיד יום למחרת הרעל צף שוב ושוב. לי נמאס לחיות בתחושה של נרדפות, בדיוק כפי שהיהודים הרגישו בתקופות הקשות כשלא היית לנו מדינה, ואני שכבר יש מדינה ויש חברה, אבל עדיין התחושה היא שמשהו תמיד מחכה שאפול, שאמעד, שיקרה משהו וזו תחושה נוראית מאוד בייחוד כשהנערים שלי נמצאים חופשי ברחובות. מי יודע מה יכל לקרות להם. השנים האחרונות היו קשות מאוד לבני הקהילה האהובה שלי, כל מקרה גזענות מחזיר אותי שנים לאחור, לאותו הרגע שבו השוטר החליט לחשוד בי מכל האחרים שנמצאים לידי, אלה תחושות קשות מאוד. ולמרות הכל אני יודע שבני הקהילה שלי חזקים, אנחנו נמשיך לעזור אחד לשני, לעלות מודעות,לשבור את תקרת הזכוכית, ללמוד, לשאוף גבוה בכל תחום. אנחנו קהילה שיחסית לארבעה עשורים עשתה דברים והגיע להישגים חסרת תקדים. אך לצערי כל מה שמבליטים הוא רק את הרוע והקושי את ההישגים לצערי מחביאים ולא מזכירים ואני כאן כדי לדבר רם עליהם. יש לנו דור מצוין בעל יכולות מדהימות לעזור ולסייע אני רק מקווה שישכילו לתת לנו הזדמנות שווה ככל האזרחים. מכאן אני אומר לצעירים שלנו אל תורידו אץ הראש ההפך אתם הגאווה שלנו תשאפו גבוה, תלמדו, וככה ביחד ננצח את הגזענות!”.
