ערד. רגע אחד שינה הכול. הבית של אוריאן דיכטר ומשפחתה נפגע מפגיעת טיל – ומאותו רגע, לדבריה, הם מצאו את עצמם לא רק בלי קורת גג, אלא גם בלי מענה יציב מהמערכת שאמורה לסייע להם.
“ברגע אחד נשארנו בלי מקום לחזור אליו, בלי ביטחון ובלי יציבות”, היא כותבת בפוסט שפרסמה, שמבטא כאב עמוק ותסכול הולך וגובר.
“איך אפשר להסתמך על משהו כשהכול משתנה?” מאז הפגיעה, המשפחה מתמודדת עם חוסר ודאות מתמשך.
לדבריה, גם כאשר נדמה שמתקבל פתרון – הוא משתנה במהירות. “היום היינו במס רכוש בערד, ונאמר לנו שנוכל להישאר עד יום חמישי. בערב כבר קיבלנו הודעה שמחר מפנים אותנו למלון אחר. איך אפשר להסתמך על משהו כשכל כמה שעות הכול משתנה?”
המעברים, גם אם אינם יומיומיים, מתוארים כקשים ומתישים – פיזית ונפשית. “לישון על זכוכיות? זה לא פתרון – זו בושה”
לטענתה, חלק מהפתרונות שהוצעו אינם עומדים בסטנדרט בסיסי: “נאמר לנו לשים ניילון על חלונות ולישון ככה, על זכוכיות. זה לא פתרון — זו בושה”.
עוד היא מתארת כי נאמר להם בפשטות שאם לא יימצא פתרון — עליהם להסתדר בעצמם: “אמרו לנו שאם אין פתרון, שנלך לרחוב או נמצא אצל מי לישון. בלי ליווי, בלי אחריות”.
המצב אינו רק לוגיסטי — אלא גם רגשי.“אנחנו נמצאים בחרדות ובמצב נפשי לא פשוט בכלל. במקום לתת רגע של שקט — הכול רק מערער אותנו יותר”.
המציאות המשפחתית מוסיפה מורכבות: אמה של אוריאן חולה וזקוקה ליציבות, והיא עצמה חיילת הנדרשת להגיע מדי יום לבסיס בנבטים — תוך נסיעות ארוכות מהים המלח. “ובתוך כל זה — מצפים מאיתנו פשוט להסתדר”., “לא מבקשים מותרות – רק מינימום”
המסר שלה חד וברור: “אנחנו לא מבקשים מותרות. אנחנו מבקשים מינימום — יחס אנושי, יציבות ותשובות ברורות”.
לדבריה, הפגיעה האמיתית אינה רק באובדן הבית — אלא גם בתחושת הנטישה: “זה לא הגיוני שאנשים שאיבדו את הבית שלהם צריכים גם להילחם על תנאים בסיסיים”.
בסיום הפוסט, אוריאן פונה לציבור: “בבקשה תעזרו לנו להשמיע את הקול שלנו. שתפו, תפיצו, תגרמו למי שצריך לשמוע — לשמוע. אף אחד לא צריך להרגיש לבד ברגע כזה”.
◼️ חדשות ערד והסביבה בווטסאפ לחצו כאן
