האם למדנו להרגיש שוב? על החזרה לרגש אחרי שנה של חוסן
שנתיים אחרי האסון, הדרום מנסה להמשיך הלאה. אבל מתחת לשגרה, יש לב פועם, עייף, שמחפש מחדש איך מרגישים. אז למה דווקא עכשיו הזמן להפסיק להיות חזקים ולהעז להיות רכים?
אולי זה הריח של הסתיו שחוזר. אולי זה השקט של הבוקר שאחרי כל ההמולה. אבל משהו באוויר השתנה.
אחרי שנתיים שבה כולנו היינו עסוקים בלשרוד, לעזור, לחזק, לשמור על הילדים, על הבית, על השפיות – פתאום מגיע רגע שאין בו “מצב חירום”.
וזה בדיוק הרגע שבו הנפש מתחילה לדבר.
“זה תמיד קורה ככה,” מסבירה ד"ר שלומית שלו, פסיכלוגית קלינית “אחרי טראומה, כשהכול סוף ־ סוף נרגע, מתחיל השלב הקשה באמת: הרגש. אנשים שעד עכשיו תפקדו מצוין, פתאום בוכים בלי לדעת למה, מתעייפים בלי סיבה. הגוף נושם, אבל הנפש עדיין מחזיקה את כל מה שלא נאמר.”
הדרום שאחרי: שדרות, נתיבות, אופקים, אשקלון. הרחובות התמלאו שוב בילדים, החנויות נפתחו, ואפילו השוק של יום שישי חזר לריח התבלינים המוכר.
אבל מאחורי הקולות והצבעים, יש עייפות. לא פיזית, רגשית.
“אני רואה את זה כמעט בכל שיחה,” מספרת הפסיכולוגית. “אנשים אומרים לי: ‘הכול בסדר, באמת, אני כבר לא בפחד’. ואז עוברות כמה דקות, ופתאום הם מדברים על זה שהם לא מצליחים להתרגש. שהם הולכים לים, רואים שקיעה, אבל זה לא נוגע בהם. כאילו משהו בפנים נסגר כדי לשרוד — ועכשיו קשה לפתוח שוב.”
זו אולי אחת התופעות הכי שקטות של התקופה: פוסט־אדישות.
לא פוסט־טראומה, אלא ההפך – קהות רגשית. “כשהמערכת נמצאת בעוררות מתמדת כל כך הרבה זמן, היא לומדת להגן על עצמה באמצעות ניתוק רגשי. זה מנגנון הישרדותי,” מסבירה ד"ר שלו. “אבל כשהמצב משתנה, והסכנה חולפת, הניתוק הזה כבר לא מגן – הוא פשוט משאיר אותנו לבד.”
החוסן, מילה ששגורה אצל כל תושב בדרום הפך לסמל. אבל ככל שהחודשים עוברים, רבים מבינים שהחוסן הזה גבה מחיר.
“דיברו הרבה על חוסן, פחות על החזרה לרגש,” אומרת ד"ר שלו. “במשך חודשים אנשים היו עסוקים בלתפקד, בשביל הילדים, בשביל ההורים, בשביל המדינה. הם דאגו לאחרים ולא לעצמם. ועכשיו, כשהאבק שוקע, הרגשות שהודחקו חוזרים, בעוצמה.”
היא מתארת את התקופה הזו כשלב ההחלמה האמיתי. “לא ביום שבו מפסיקים לירות, אלא ביום שבו מישהו סוף־ סוף מרשה לעצמו לבכות.”
בקליניקות ברחבי הדרום מדווחים על גל חדש של חרדות, תחושות ריקנות, עייפות, לצד חיפוש מחודש אחר משמעות. “זה אולי יישמע מוזר,” אומרת שלו, “אבל דווקא אחרי טראומה יש לאנשים דחף לחיות. לחזור לאהוב, לצחוק, לרקוד, אפילו לפחד. כל רגש זה סימן שהנפש מתעוררת.”
בניגוד למה שנהוג לחשוב, האדישות הרגשית שאנשים רבים בדרום חווים אינה סימן לשבר, אלא לשיקום.
“זו תקופה של מעבר,” אומרת שלו. “כשהגוף במגננה, הוא סוגר דלתות. עכשיו הוא פותח אותן אחת אחת. זה לא נעים, כי כל רגש שחוזר, גם הכאב וגם האהבה, מציף הכול בבת אחת. אבל זה חלק מהדרך.”
אחד הדברים המעניינים שהיא רואה הוא החזרה להנאות קטנות: אנשים שמתחילים שוב לבשל, לטייל, להאזין למוזיקה. “אלה סימנים של תקווה,” היא אומרת. “כשהלב חוזר לרצות, זה אומר שהוא חוזר לפעום.”
המסר של ד"ר שלו פשוט, אבל עמוק: הגיע הזמן לרכות. “חוסן זה חשוב, אבל רוך זה מה שמרפא,” היא אומרת. “אנחנו לא צריכים להיות תמיד חזקים. אנחנו צריכים להיות אמיתיים. לפעמים להודות שקשה זה הצעד הכי אמיץ.”
היא מזכירה שגם חיבוק, טיול, או שיחה פשוטה עם שכן – יכולים להיות טיפול נפשי לכל דבר. “אנחנו חיים באזור שבו כולם רגילים לעזור. אבל עכשיו, זה הזמן שגם המבוגרים, ההורים, המורים יבקשו עזרה בעצמם. אין בזה חולשה. זה אומץ טהור.”
דווקא הילדים, כך מסתבר, מראים את הדרך: “אני רואה ילדים שציירו במשך חודשים רק טנקים וקסדות, ופתאום מתחילים לצייר לבבות,” מספרת שלו. “הם מלמדים אותנו שהלב יודע לרפא את עצמו, אם רק נותנים לו זמן.”
גם בבתי הספר בדרום ניכרת מגמה חדשה: פחות הרצאות על חוסן, יותר דגש על שיח רגשי, יצירה, אמנות, תנועה. “אחרי שנה של פחד, ילדים צריכים ביטוי, לא הסבר,” היא אומרת. “וכך גם המבוגרים.”
לא מדובר רק בשינוי אישי. ברחבי הדרום קמות יוזמות קהילתיות של הקשבה, שיח ותמיכה רגשית, ערבים שקטים בשדרות, מעגלי שיתוף באופקים, קבוצות הבעה באמנות בנתיבות: “זו הדרך שלנו לחזור לחיים,” אומרת שלו. “להרגיש יחד. להבין שאנחנו לא לבד בתחושת העייפות, וגם לא בתקווה.”
היא מזכירה שהדרום תמיד היה המקום שבו אנשים לא שואלים “מה שלומך” אלא “איך אתה מחזיק מעמד”.
“עכשיו,” היא אומרת, “אנחנו מחליפים את זה ב‘איך אתה מרגיש’. זו מהפכה קטנה, אבל היא משנה הכול.”
בסוף הפגישה, ד"ר שלו מחייכת. “את יודעת מה הכי יפה?” היא שואלת. “שגם אחרי כל זה, אנשים עוד מדברים על אהבה. על געגוע. על חלום. זה סימן שעדיין יש תקווה.” היא עוצרת רגע. “זה אולי הדבר הכי ישראלי שיש, לדעת לבכות ולצחוק באותו יום. זה לא סתירה, זו הבראה.”
כשמסתכלים על הדרום של השנה האחרונה, רואים קהילה שמנסה ללמוד הכול מחדש: איך נושמים בלי לחשוש, איך מחבקים בלי לבדוק קודם איפה המקלט, איך מדברים על העתיד בלי לפחד להרגיש. “זה לא מסע קצר,” אומרת שלו. “אבל זו הדרך היחידה. להחזיר לעצמנו את היכולת להתרגש, לשמוח, להתאהב.”
השורה האחרונה: אחרי שנה שבה למדנו לשרוד, הדרום לומד שוב להרגיש. וזה, אולי, השיעור הכי אמיץ של התקופה הזאת.
◼️ חדשות מהארץ ומהעולם בווטסאפ לחצו כאן
◼️ חדשות מלחמה בישראל חרבות ברזל בווטסאפ לחצו כאן
