בשנת 2012 נבחרתי לאשת השנה בתחום התקשורת בעיר הנמל. זו הייתה בשורה משמחת לחלוטין. תמונתי התנוססה בשער המקומון המוביל ורואיינתי על ידי הכתב המקומי הבכיר. מאז הראיון הזה יש שני משפטים שלעולם לא אשכח שאמרתי. שש שנים אחרי והיום, ממקום מושבי ברחובות, עיר המדע, התרבות (וצרות העין), אני מתכוונת אליהם יותר מכל. "בשורה התחתונה", אמרתי "אני יכולה לומר שכל האנשים שרצו שאפול, יכולים נכון להיום רק לקשור לי את השרוכים של הנעליים. אתה יודע מה אומרים, נכון?" חייכתי לכתב, הוא השיב בשאלה: "מה"? ועניתי "אדם ששוחה עם כרישים לא מתרגש מסרדינים, אני חזקה תודה לאל".
"ככה היא", הוא הגדיר אותי בזמנו: "ישירה, חדה, נוקבת, לא דופקת חשבון לאף אחד, לא מסוג האנשים שהם אחד בפה ואחד בלב". ולא, הוא לא טעה. ישירה – מאוד, חדה – מאוד, נוקבת – מאוד ולא דופקת חשבון לאיש – רק לבורא עולם. את מי שצריך להעמיד במקום – אעמיד. עם השנים התחשלתי, הבטתי מהצד בכל מי שניסה לחבל בהצלחתי ונחבל בעצמו. כשאת ישרה עם עצמך, בטוחה בדרכך ויודעת לעשות את הטוב -אל תסטי מהדרך, גם אם יש מהמורות, זוהי הדרך הנכונה. אין לי מה להסתיר וההפך, אני חשופה לציבור, שקופה ממש וניתן לראות זאת בבירור גם ברשתות החברתיות בהן אני משתמשת המון, משתפת לא מעט מחיי הפרטיים והעסקיים ומודה לאל – תמיד.
פונים אליי רבות, הן בפייסבוק – בדפים העסקיים ובכרטיסים האישיים והן באינסטגרם, בטוויטר, בלינקדין ובגוגל פלוס – אני לא משתדלת לענות לכל אחד אלא עונה לכל אחד, לפחות בפניה הראשונה, משתדלת לסייע, לעתים גם בתשומת לב. בחרתי לפני עשרים שנה להיות אשת ציבור ועליי לעמוד בבחירה שלי גם אם לעתים מי מהציבור עוברים את הגבול – מצלצלים בשעות לא שגרתיות (מזל שאני שומרת שבת והטלפון כבוי), יוצרים שיחות וידאו ושולחים הודעות טקסט בעלות תוכן בוטה. כן, אני יודעת שמסתכלים עליי בזכוכית מגדלת, אני בחרתי את זה, אני בחרתי להיות בפרונט למרות שיכולתי אחרת אבל כשחיידק התקשורת בער בי לפני שני עשורים, הוא תקף את כל הגוף ונותר בו עד היום.
אומרים שאני מדברת וכותבת המון על אמונה שכל מה שקורה לטובה, שאני מזכירה את שמירת השבת (הפרטית שלי) ואת אהבתי לבורא עולם פעם אחר פעם. תכל'ס? הכי טוב להתאהב בקדוש ברוך הוא. אין בגידות, אין אכזבות ואפילו גן העדן מובטח.
בריאות לכל חולי עמו ישראל!
שבת של ישועות, ליזה.
