הקשר המיוחד של יוספה חליבה, מנכ"לית מזכרת בתיה, ליום הזיכרון

שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב print

למנכ"לית מזכרת בתיה, יוספה חליבה, קשר מיוחד ליום הטעון הזה. היא נולדה כבת רביעית בין 4 בנות. "כולם חשבו שאבי בחר בשם יוספה מפאת הרצון העז שלו לבן אחרי 3 בנות", סיפרה ברשומה שפרסמה לא מכבר בחשבון הפייסבוק שלה. "נולדתי ב-1971, שנתיים לאחר שאיבד אבי את אחיו הקטן, יוסי, במלחמת ששת הימים. יוסי לחם בגדוד שריון חרמ"ש 104 בחטיבת הראל. הוא היה בן 26 בנופלו, הותיר אישה וילדה בת שנה וחצי. אבא שלי מיעט לדבר עליו. משפחתו וילדתו התנתקו מהמשפחה בגיל צעיר ועד עצם היום הזה ולמעשה אין עמן כל קשר".

"הפעם הראשונה שנתקלתי באדם שהכיר אותו היה בגיל 21. עזבתי את בית הוריי והגעתי לחתימת חוזה שכירות במוצא עילית. בעל הבית, שהה עם חברים בסלון ביתו. כשהגענו לשלב החתימה, הצטרף אחד מחבריו ומששמע ששמי יוספה, מיד שאל אם נולדתי ב-1971 ושאל לשם אמי. אדם מבוגר שלא פגשתי מימיי, קטוע רגל, התרומם וחיבק אותי בחוזקה עם דמעות בעיניים וסיפר לי שיוסי היה חבר נפש שלו מילדות ועד נפילתו. הוא סיפר לי על ילדותם, על הלחימה, ובעיקר על אישיותו: טוב ליבו, חכמתו ענוותו וערכיו. אמר שחיפש אותי הרבה שנים. אלו המכירים אותי היטב יכולים לתאר לעצמם עד כמה התרגשתי והתחברתי לאדם. התגוררתי בדירה הזו 5 שנים ומידי שבת היה מגיע לבקר אותי. למען האמת, כנערה, סבלתי לא מעט מהשם שלי אך אף פעם לא עלתה בי המחשבה לשנותו או להחליפו בשם חיבה אחר. השם שלי ללא ספק ניתן לי מתוך הרבה מחשבה ואהבה ואין ספק שהוא הפך לחלק בלתי נפרד ממני ועיצב את אישיותי.

"תמיד חשבתי שהנצחתו העיקרית היא בגבעת התחמושת בלבד. בחג פסח (אשתקד), הלכתי עם בני אורי אתר ההנצחה של חטיבת הראל בהר אדר ומשהגעתי לשם, התרגשתי והופתעתי כל כך. נזכרתי שפעמים רבות, כחניכת צופים בבית הכרם, ארגנתי והשתתפתי בטקסי יום הזיכרון באנדרטה זו וזאת ללא כל ידיעה על הנצחתו גם באנדרטה זו. עליתי במדרגות האנדרטה, השקפנו אל נופה המרהיב של ירושלים וקראנו את סיפורי הלחימה. יוסי נהרג בחודש אייר".

"גם בן דודי, מוטי ברששט ז"ל, נהרג באייר. בן 28 היה בנופלו. מוטי התגייס כמסתערב ביחידת שמשון. הוא גדל ביפו, דיבר ערבית על בוריה והכיר את המנטליות האסלאמית מקרוב ועל כן היה לוחם בולט. מוטי וחבריו ליחידה יצאו למשימה של לכידת מבוקש בחאן יונס, במהלך הפגנה או תהלוכה, שבמהלכה חוסל מבוקש מס' 1 ברצועה דאז. (1992). הכח זוהה ויריות החלו מכל עבר. מוטי נפצע אנוש משלושה כדורים שחדרו לגופו, חבריו סוככו עליו עד שהצליחו לחלץ אותו – כדורים אלו הותירו אותו משותק כ-100% +. מוטי היה מחוסר הכרה כשבועיים ולאחר מכן הועבר לתל השומר שם שהה בשיקום למשך שנה ויצא שהוא בכיסא גלגלים. על פעולה זו קיבל צל"ש מאלוף פיקוד דרום דאז, מתן וילנאי. בצאתו מבית החולים שיקם מוטי את חייו, למד משפטים ומנהל עסקים. כעבור 5 שנים נפטר לאחר אשפוז וסדרת ניתוחים שלא הצליח להתגבר עליהם. מוטי היה בן גילי, את ילדותנו בחופשות ובחגים העברנו ביחד עם הרבה חוויות ילדות מיוחדות".

"גם אבא שלי ז"ל נפטר בחודש אייר (ה' באייר) יום העצמאות למדינת ישראל – החג שהכי אהב. השנה ימלאו 14 שנה לפטירתו. על כן, ערב יום הזיכרון, הוא תמיד יום אזכרתו. אבי היה דמות מאוד משמעותית בחיי ובחייהם של רבים. אנשים שהכירו אותו היטב ומכירים אותי היום אומרים שאני מאוד דומה לו ומזכירה אותו. בעיקר בעשייתו. בעודי כותבת את הפוסט, אני מבחינה בעובדה מצמררת: שלושתם נפטרו בחודש אייר – המחשבה על התאריכים הסמוכים מקבלים משמעות חזקה.

"הנופלים כולם, שבזכותם אנו פה, אמנם חיו חיים קצרים אך מה שאפיין אותם הם: המורשת, הדבקות במטרה, האמונה והרבה מאוד ערכים, שספגו בחייהם הקצרים של ערבות הדדית, כבוד, נתינה, אהבת מולדת, סבלנות וסובלנות. על כן, אנו שחיים פה בזכות הנופלים מחויבים לערכים הללו.

את הפוסט העוצמתי והמרגש סיימה יוספה חליבה במילים המצמררות: "תאהבו, תחבקו, תעניקו, תלמדו, תחקרו ותנציחו ותמיד תזכרו את אמונתם וערכיהם של אלו היקרים לנו – ואולי כך, האחדות הנפלאה שהיא נזר לראשנו בערב קדוש זה, תיתן את אותותיה גם אחריו".

תגובות

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן