איריס איפרמוב בסטקר, גננת מוכרת ואהובה מחולון [הפיציקט של איריס] בזעקה אמיתית על מצב הגנים הפרטיים:
הגן שלי בחולון הוא הלב שלי. כבר 15 שנה שהוא מרכז החיים שלי והמקום שמפרנס בכבוד חמש משפחות של נשות צוות מסורות. אני פונה בדם לבי, כי הפעם הגענו לקצה. המתווה הנוכחי שאושר בוועדת השרים הוא לא פחות מיריקה בפרצוף של אלפי גננות ובעלות גנים פרטיים.
במשך שנים, ובמיוחד בסבבי הלחימה הקודמים, עשינו הכל כדי לשרוד. החזרנו כספים להורים למרות שנשארנו עם אפס הכנסה, העיקר לשמור על הקהילה שלנו. שרדנו בשיניים. אבל היום, המדינה החליטה להפקיר אותנו מאחור באופן ציני ומקומם.
איך ייתכן שגנים עם "סמל" זוכים למעטפת ולפיצוי, ואילו אנחנו – המעונות הפרטיים שנמצאים תחת פיקוח הדוק של משרד החינוך, עומדים בכל התקנים המחמירים ומשלמים מסים כמו כל עסק אחר – מוחרגים מהמתווה?
זו לא רק הפליה, זו הפקרה של אלפי ילדים והורים שבוחרים בחינוך שלנו. המדינה יודעת לדרוש מאיתנו חובות, דיווחים ופיקוח, אבל כשמגיעה שעת חירום – אנחנו הופכים ל"שקופים". האם הארנונה והמסים שאני משלמת בחולון שווים פחות? האם הילדים שלי זכאים לפחות הגנה כלכלית?
אנחנו דורשות שוויון. לא נדבות, אלא את מה שמגיע לנו בדין. המצב הנוכחי הוא גזר דין מוות לעסקים שהם מפעל חיים. אני לא יכולה לשרוד יותר את חוסר הצדק הזה. הגן הוא הבית שלנו, אבל המדינה מתייחסת אלינו כאל נטע זר.
הגיע הזמן שהציבור ידע: מערך הגנים הפרטיים קורס. אם הממשלה לא תתעורר עכשיו ותכלול אותנו במתווה הפיצויים של מבצע "שאגת הארי", לא יהיה לאן להחזיר את הילדים ביום שאחרי. אנחנו החוסן של ההורים שיוצאים לעבוד, אנחנו העוגן של הילדים – הגיע הזמן שגם לנו יהיה עוגן.
◼️ חדשות חולון והסביבה בווטסאפ לחצו כאן
