הוא היה ילד מחונן, אכפתי, מתנדב, חייכן ויפה תואר ששירת בצה"ל במודיעין. ביום הזיכרון לפני כשנה וחצי, אחרי שעלה עם משפחתו לקבר הדוד בהר הרצל, חזר לבסיס בגלילות ושם קץ לחייו בירייה. בראיון מיוחד משתפת ורד נוטמן על הרגעים הקשים ביום בו אמור היה בנה רב"ט חן ורבר, נכדם של דליה ורענן נוטמן ולילי ויוסקה ורבר לחגוג את יום הולדתו ה-22 אך לנצח יישאר בן עשרים.
"הייתי רוצה שנחגוג לו בארוחת ערב – שיבחר מה היה רוצה לאכול, סטייקים, קדירה, או סושי, ארוחה שנכין כולם יחדיו. אני מדמיינת שבידו תהייה בירה קרה וצוננת ונסיים בבלק גק או טקסס הולדם, כמובן שהוא הדילר", היא אומרת בכאב. "הוא חסר. כולנו מתגעגעים אליו… למדתי שכאב הוא גם כאב פיסי. בזכות הורי וילדי אני ממשיכה וחזקה. כוח אנרגיה ואתגר אני מקבלת מהעסק שהקמתי – אסתטיקה רפואית. כעצמאית אני חייבת לעבוד ולפגוש לקוחות עם חיוך – הלקוחות מחבקות, אוהבות ונותנות לי כוח לעשיה".
לו חן היה כאן, מה היית קונה לו? ואיפה הייתם חוגגים?
"הייתי קונה לו מה שהיה רוצה… הכל הכל. היום עוגה לא תהיה ולכבודו ניפגש ביום העצמאות, במצפה שחבריו הקימו לזכרו מול תל נוף, מעל אנדרטת הצנחנים, לשם יוזמנו כל חבריו, המשפחה וחברי. נצפה משם ביחד במטס, זה יהיה בדיוק שנתיים בלי חנצוק. אני לא חוגגת עכשיו, רק אעבוד מחר מהבוקר עד הלילה – העבודה, הצוות, הלקוחות, הם שיחזקו אותי".
