יום השבעה באוקטובר ייזכר לנצח כאירוע הטראגי ביותר שחוותה מדינת ישראל.
מהרגע הראשון שהחלו ההודעות והכותרות בתקשורת – הבנתי שהפעם זהו לא עוד אירוע, לא עוד פיגוע המוני ולא עוד חדירת מחבלים "רגילה" אל יישובי עוטף עזה.
הפעם מדובר באירוע הקשה ביותר מאז קום המדינה ואולי עוד לפניו. לצערי, לא טעיתי.
לא אשכח את היום ההוא שהחל עבורי בחופשה פרטית והפך לשליחות של ממש. העברתי את בתי הקטנה לחדר אחר, והפכתי את חדר בית המלון בו שהיתי לחמ"ל עבודה. הטלוויזיה דלקה, הסמארטפונים חוברו לשקע וכמויות המידע היו רבות מאוד.
הודעה ועוד הודעה ועוד הודעה – וזה לא נגמר. ואף אחד לא באמת הבין בכמה זירות מדובר, כמה נרצחים יש ומה הקשר למסיבה ברעים. כל דקה הרגישה נצח, וכל ידיעה שלחצתי עליה לפרסום – הייתה כמו אגרוף בבטן.
האירע המתגלגל ביום ההוא לא נגמר – עד היום.
אלפי נרצחים [תסלחו לי שאיני עדינה במינוח ואיני משתמשת במילה 'הרוגים' כמו הגורמים הרשמיים] – ובהם אזרחים תמימים, משפחות שלמות שנשרפו, שנורו, שהוכו באלימות אכזרית שאין כדוגמתה בעולם כולו.
לא אשכח את התמונות, הסרטונים המזעזעים, המראות הבלתי נתפסות, הזוועות האלה שאף אחד לא רוצה לראות, קשה מנשוא.
חצי שנה חלפה וכמעט אין יום שאנו לא מתבשרים על הרוגים במלחמה שנכפתה עלינו. המצב הזה בלתי נתפס, מעניין אם מתישהו נתעורר מהסיוט הזה – מחלום הבלהות שנמשך כבר חצי שנה.
העדויות מהחטופות והחטופים – מותירים אותנו עם פה פעור. אונס פיזי ונפשי, הם נהרגים שם יום אחר יום, ומי יודע כמה מהם בכלל חיים? והאם אי פעם נזכה לראותם?
כאמור המלחמה בעיצומה. מאות חיילים חירפו את נפשם בקרב על המולדת, מאות אלמנות נותרו עם לב שבור, ילדים נולדו לעידן מטורף שבו אין אבא או אמא, ובמקרה הטוב יש קבר לבכות עליו. ישנן משפחות שגם לזה לא זכו.
משפחות רבות נותרו עם זכרונות בהודעת טקסט או ווטצאפ אחרון – עדות מצמררת לרגעים האחרונים. המון נרצחים, המון פצועים, כאב של מדינה שלמה.
במקביל – הפגנות רבות למען החטופים, מחאות מוצדקות ורצון עז להשיבם הבייתה. מאות חטופים נלקחו לעזה – ורק אלוהים יודע איפה הם באמת. דובר צה"ל מקדיש מידי יום פסקה על החטופים, על מספרם, על הדריכות והניסיונות הרבים למציאתם.
רק אתמול אמר "אנחנו מנסים לעשות את כל המאמצים המודיעיניים והמבצעיים כדי שיהיה בידינו את כל המידע האפשרי באשר לחטופים".
חצי השנה האחרונה גרמה לנו להבין המון עלינו כעם – בנתינה שלנו הבלתי פוסקת, בדאגה לחיילים, באהבה ללא גבולות, אבל מאידך המון רגעים הפוכים של שנאת חינם, של אלימות אחד כלפי השני ובעיקר המון המון פוליטיקה שנכנסת בכל הטירוף הזה.
אם היה מישהו שם למעלה שניסה לנער את כולנו מהקרע בעם, הרי שבוודאי הוא מתבונן כלא מאמין. חצי שנה חלפה מאז השבעה באוקטובר, השנאה בעם חוגגת, בחמאס צופים בהנאה ועושה רושם שכלום, לא למדנו כלום.
■ לקבוצת חדשות בווטסאפ – מלחמה בישראל חרבות ברזל לחצו כאן
◼️ לרשימת קבוצות הווטסאפ השוות שכדאי לכם להצטרף אליהן – לחצו כאן
