שאלה שרווחת אצל הורים לילדים בשיעור נגינה ראשון היא "האם הוא מתאים?" אני מסתכל בעיניים תמהות ועונה בבטחה "מוצארט, הוא לא יהיה". בדרך כלל ההורים מגיבים בצחוק ומיד מסבירים שרק רצו לבדוק האם הוא מתאים לכלי
הרי חידוש: מבחני ההתאמה לכלי היו אופייניים לתקופות עתיקות ומבחינת החינוך המוסיקלי, אפלות. ראשית אסביר על מבחנים אלה. אלו מבחנים, שנועדו לנתב אותך לכלי המתאים לך לפני שהתחלת ללמוד נגינה. אחרי שבדקו לך את רוחב מוטת הידיים, עובי השפתיים, נפח הריאות, אורך האצבעות, שמיעתך המוסיקלית ועוד כהנה וכהנה אלמנטים פיסיולוגיים הוחלט כדלהלן: לנגן פסנתר לא תוכל כי אתה גדול מדיי, כבר בן 9 והרי פסנתר מתחילים בגיל מוקדם יותר. חוץ מזה שאצבעותיך קצרות מדי, אז נרד מהעניין הזה. כלי נשיפה כמו חצוצרה למשל, או טרומבון בכלל לא מתאים לך בגלל עובי השפתיים וכמובן נפח הריאות. כינור? זה בכלל לא בשבילך, אתה לא מבדיל בין דו לסול ובמילים אחרות: אין לך שמיעה מוסיקלית ולבסוף כוכב לא תהיה אפילו בקול השלישי במקהלת המילואים של בית הספר שלך! אה, מדוע? זה כי אתה פשוט זייפן. אפשר להמשיך רשימה זו אבל עלי להגיע לעיקר.
כל אחד יכול ללמוד נגינה ללא קשר להישגים שהוא עשוי להשיגם. לומדים נגינה כדי ליהנות, לחוות, לשמוח, לשאוף ולפתח עוד אלף ואחת הישגים נלווים שחלקם מתועדים במחקרים על השפעת העיסוק במוסיקה על המוח. רובם המכריע של בני האדם שהתחילו אי פעם ללמוד נגינה, לא יתפרנסו מלנגן, לפיכך כלי זה יישאר בלבם כתחביב! אז למה למנוע מאדם לנגן על כינור או לשיר רק מפני שאין לו שמיעה מוסיקלית? האם עורכי מבחנים אלו חושבים על טובת הכלל? על אוזן השכנים? על מה? ההנאה מנגינה היא אינדיבידואלית ללא קשר להישגים. פגשתי במהלך השנים תלמידים שניגנו פסנתר במשך שנים כי לשם כיוונו אותם והגיעו להישגים גבוהים ובסוף עברו לנגן גיטרה שהייתה קרובה יותר לליבם, לא הופיעו ברסיטלים ולא הגיעו להישגים מפורסמים, אבל נהנו יותר.
נכון, קל יותר ללמד תלמיד שנתוני הפתיחה שלו גבוהים ותואמים לכלי. תארו לעצמכם מורה לתופים בשיעור עם תלמיד חסר חוש קצב וחסר קורדינציה! מזעזע לא? אז זהו, שלא! אנחנו מורים ותפקידנו לא חייב להיות בהכרח קל. הוא חייב להיות מועיל לתלמיד ומאתגר למורה. מדוע מאתגר למורה? משום שלא משנה מי יהיה התלמיד ומהם יכולותיו, אני אמצא את הדרך להניע את גלגלי ההתקדמות ולפעמים גם ליצור יש מאין או במקרים של תלמידים מוכשרים לגעת בכוכבים. אותם כוכבים שכולם רואים כי הם בשמים. אך לכל אחד יש את הכוכבים שלו! גם לתלמיד לפיתוח קול שמתקשה להוציא תו אחד מדויק מפיו יש זכות לכמה כוכבים משלו – הוא מעונין ללמוד לשיר. מי אנחנו שנמנע את הזכות הזו ממנו? ובשם מה? יוקרתה של המוסיקה? מה זה משנה אם הוא יגיע להישגים ואם לא? נכון, זכותו של מורה להחליט את מי הוא יקבל ללמוד נגינה ולבנות לעצמו שם של מורה למחוננים בלבד או לבעלי כישרון מיוחד או לכל מי שהוא יחליט – זה בסדר! אבל לפחות שיאמר את האמת ולא יתחבא מאחורי מבחנים חשוכים שעיקרם: אם אין לך פוטנציאל להיות מקצוען אז אל תלמד אצלי.
מילותיו וקביעותיו של מורה הן משמעותיות ולא תמיד התלמיד מודע שיש המון גישות בתחום – כאלה שיכולות לשנות נתיב לחלוטין, כאלה שיכולות לגרום לבן אדם להחזיק אקורדיון למרות שהוא רצה פסנתר.
הבעיה העיקרית שלי היא פחות עם המורים הפרטיים ויותר עם מוסדות שמייחסים לעצמם את היוקרה של מוסד ללימוד נגינה ברמה גבוהה ובשיטה קלאסית תרתי משמע. בשם השם שנבנה להם במשך שנים עוד בתקופה שהם היו האוטוריטה הבלעדית ללימוד נגינה, ממש כמו הערוץ הראשון של פעם, הם עורכים מבחני שמיעה והתאמה לכלי, ובמקום לקבל כל תלמיד שרוצה ללמוד בזרועות פתוחות ובאהבה, הם מנתבים את התלמידים לפי תוצאות מבחני ההתאמה. אם אתה מזייף לעולם לא תוכל ללמוד אצלם שירה, ואם אין לך שמיעה מושלמת לא תוכל לממש את החלום כנגן כינור. אבל לאמת הזאת יש מוסר כפול משום שבמיזמים משותפים עם בתי ספר הם כן מלמדים את כולם, חומר למחשבה! מורה ומוסד שבא מאהבת ההוראה, ילמד את כל מי שרוצה ללמוד. האמת הזאת שרירה ויציבה ממש כמו שבארצנו האהובה ברוב הזמן יש שמש, אותה שמש שזורחת על כל העוסקים בנגינה מורים ותלמידים בעלי או חסרי כישרון.
*
הכותב, טירן צפריר, בוגר בהוראה B.Ed בחינוך מוסקלי וM.A במוסיקה, מורה במערכת החינוך 26 שנים ובעליו של ביה"ס לנגינה "סי המוסיקה" 08-9365355
