news08.net/ads.txt

יוסי רז טור אישי < ורק תהיה לי בריא

יוסי רזי

 

עמדתי בתור לדוכן הציונים. כך כינינו אותו, כל החבר’ה. לפני ציפו שלושה ארבעה לתורם. כשהראשון סיים את מלאכתו הוא פנה לאחור והודיע בקול רם לנייד: “יפעתי, הכול בסדר, יצאתי טוב. כן, ברוך השם, כמו שאת אומרת. כל הציונים למעט אחד יצאו בסדר. האחד שיצא פחות  אינו משפיע על סך הכול. את צודקת, צריך להתאמץ גם בשנה הבאה בכדי להיות בסדר, אבל זה לא תלוי רק בי, את יודעת”

כאשר התרחק מאיתנו, עדיין מחייך כולו, נראה הבא בתור במצב שונה במקצת. ידיו לופתות את ראשו. הוא נשמע אומר לזה שמאחוריו: “עם המספרים האלה – יש לי בעיה… וייתכן שתהיה לי בעיה בשנה הקרובה. אלה לא מספרים שאפשר להמשיך איתם כך סתם הלאה”. חברו שאחריו פסק באחת מלתקתק על  המקלדת של הדוכן. “אתה בטוח? אולי אתה מגזים? “לא, תודה שאתה משתדל לעודד אותי אבל הנה תעיף מבט..” חברו אכן הציץ בנייר, ניסה לומר משהו, אולם מילותיו נעתקו מפיו. כנראה גם הוא הבין שישנה בעיה עם בעל הציונים. צפויים לו שבועות, אולי חודשים, לא קלים. הוא עלול להיתקל בעוד בעיות שיחייבו פתרונות מהירים, התייעצויות עם אחרים שמבינים יותר. דוכן הציונים  יודע  מה שהוא פולט, קשה להתכחש אליו, האמת ניתזת לך בפנים. בכל החיים מלווים אותנו ציונים והערכות, חשבתי לעצמי כאשר התור שלפני התקצר.

המקרן הפנימי שלי הוביל אותי לגימנסיה הרצליה בתל אביב, אל אחד ממוריה הידועים, שכינויו היה שמל’קה. מורה מיתולוגי לתנ”ך שבין כל שאר נהליו הצבעוניים זכור לי טקס החזרת המבחנים. הוא נהג להיכנס לכיתה, להתיישב על אחד מהשולחנות הקדמיים, להניח לפניו את ערימת המבחנים, ואז היה שולף כל אחד מהם בנפרד ולפני שמסרו לבעליו קרא בקול גדול את הציון. ולא סתם קרא בקול אלא גם הוסיף משהו ססגוני כמו: “יפה מאד, רחמים, שידעת את כל חלומותיו של יעקב כאשר טיפס על הסולם אבל איך זה שלא זכרת את שמות בנותיו של צלפחד. איך זה יכול להיות שאתה, בחור יפה שכמוך אינך זוכר דברים חשובים כאלה?” כלפי חוץ כולנו השתתפנו במחזה הטרגי-קומי הזה בצחוקים מבויישים אבל כל אחד מאיתנו נדרך בעצבנות לקראת עליית שמו על הבמה. הציון הפרטי שלו היה לנחלת הכלל. לא נעים במיוחד.

בדוכן הציונים שלפני – השבח לאל – אף אחד לא יודע ממשנהו, כל אחד מקבל את הציון לבדו, מתכנס בתוך עצמו. כפי שחוויתי שנתיים לאחר ימי הגימנסיה, בעת לימודי בטכניון. כל אחד נראה אז פורש לפינתו, מתרכז בכתוב בתלוש הציונים הממורט, עורך לעצמו  את מאזן הנזקים והתועלות שלו.

לפני ניצב ממתין אחד וזכרוני ניווט אותי ששה עשורים לאחור – לכיתה ו’ ב”חביב”, ראשון לציון. אז חולקו תעודות ציונים שלוש פעמים בשנה. “מספיק”, “כמעט טוב”, “כמעט טוב מאד” – המונחים של אותם ימים, ההתרגשות הידועה של פתיחת התעודות. אבל היה גם רובד נוסף של ציונים, במהלכה של השנה כולה – מילה טובה של המחנכת האגדית, נחמה. היא נהגה לדרג  את תשובות התלמידים בשיעורים לפי סולם משלה. “טוב” ציינה שענית משהו שהוא טוב,  כלומר – נכון, יפה, אבל לא מעבר לכך. הצירוף “טוב מאד” שיקף משהו יותר גבוה, משהו שסיפק לך שביעות רצון בלכתך הביתה. ואם שמעת ממנה “יפה” – היית אמור להרגיש סיפוק עד לאחר הצהריים; “יפה מאד” היה מרים אותך לעננים עד לטרדות של הערב. היה גם “יפה מאד” מלווה בחיוך רחב, ואז בכלל.. כך שכבר באותם ימי ילדות תמימים הבנו והפנמנו שהאדם מקבל משובים וציונים על התנהלותו בחיים. לעיתים הם נעימים ולעיתים פחות. תמיד ישאף לכך שהם יהיו חיוביים ככל האפשר. תמיד ירצה לקבל העצמה, חיזוק חיובי – מושגים מפוצצים שנקלטו לאחר שנים.

בהמשך הדרך לבשו הציונים צורות אחרות – העלאה במשכורת, מענק 13, שעות נוספות, בונוסים, דיווידנדים, כנסים בחו”ל, מסיבות בתאילנד ומה לא? לא רק הכסף היה שם אלא גם ההערכה, המילה הטובה, הידיעה היכן אתה נמצא על הסקלה – יחסית לעצמך, יחסית לאחרים.  גם מילות המחמאות (או הקובלנות) שנאמרו לנו בארבע עיניים, בשש עיניים, בששים עיניים – היוו אף הם ציונים, אפילו משמעותיים יותר, ממש כמו אלה של המורה נחמה.

הנה התפנה האיש שלפני, אני מתקתק את מספר תעודת הזהות שלי, אני עם הדוכן בלבד, עם תקתוק ההדפסה, עם גיליון הציונים שנפלט חרש, דף אחר דף, מתוך החרך שבקדמת הדוכן. אני עם בריאותי, אני עם דריכותי . לא אכחד – עולה בראשי אותה התרגשות שהייתה מנת חלקי  אל מול המורה שמל’קה, הדוכן בטכניון. אני פותח את הנייר: כולסטרול_____  קריאטינין __________ המוגלובין________… הפעם הזאת  התעודה טובה. למעט פה ושם סטיות קטנות – הציונים בסדר. נקווה שגם אצלכם הקוראים. אוכל מעתה לחטוף כל בוקר עוד חצי קרואסון. עד למבחני הסמסטר של השנה הבאה.

בעצם – הציונים האלה של היום אינם ניתנים לנו, כמו בעבר.  הם ניתנים לפרטים מאיתנו – לאברים המכובדים שמרכיבים אותנו. עם כל אחד מהם אנו מקיימים זוגיות, זוגיות רצופה, מאז יצאנו לאוויר העולם. ברוב שנותינו הייתה זאת זוגיות נורמלית, רגועה, חסרת דאגות. בשנים האחרונות, השתנה המצב, אחדים מהאיברים הזדקנו, כמונו, שינו מדרכם, החלו לרטון, להרבות בדרישות, לחייבנו לתשומת לב נוספת. הולך ומתהווה סוג חדש של זוגיות.

בשנים קודמות כמעט ולא חשת, למשל, בקיומן של כפות הרגלים. הן שכנו להן אחר כבוד בפריפריה, מרוחקות מההנהלה הממוקמת בלשכתה ההדורה שבראש. לא הייתה כל הצדקה לשלוח אליהן נציג שיבדוק, יחווה דעה. כעת, לפתע, צמח לו סדק באחת מהן. הכף נתגלתה לנו, נחשפה במלוא נוכחותה כמו בערוץ שמונה. נדרש לשלוח אליה צוותים מקצועיים – רופאים אורתופדים, אחיות מוסמכות, צלמים, מזכירות רפואית. חלה שם במרחקים התרחשות גדולה. או – הזוגיות עם המעיים. בשנים האחרונות, אין ספק, התחזקה מאד. מפעם לפעם נשלחת אליהם צוללת, גרמנית או מארץ שונה, שחודרת לקרביהם, מפשפשת, שולחת קרני אור, מעבירה ממצאיה להנהלה המודאגת, ומשם – ללשכת הבריאות המרכזית. המעיים פעילים כידוע נון סטופ, 24/7, כולל יום כיפור. הם היו שם מאז ומעולם, לא יצאו לגמלאות, עשו במסירות את כל חובותיהם, קיבלו מאיתנו את כל צרכיהם.  עתה עושה בהם הזמן את שלו, גורם להם להתלונן, להציק. הם שינו את אורח חייהם, הפכו לרגיזים. צריך לגלות כלפיהם סבלנות, להוקיר את שרותם הארוך.

הזוגיות עם האוזניים נעשתה לאחרונה קולנית. בעידנים קודמים הן שמרו על שקט פנימי, אפשרו לצלילי החיים לעבור דרכן ולהגיע באיכות המתאימה לרמקולים שבלשכה. חברי ההנהלה לא חסכו מהן מחמאות על תפקודן. כעת – הן מרשרשות, מתקתקות, משמיעות את מצוקתן. הן כבר לא מושלמות. הן צורכות סעד, תמיכה. מתקני עזר מכווננים לכל סיטואציה אפשרית. בקיצור – חיזוק וריענון הזוגיות.

ואשר להנהלה עצמה – יום אחד, בטבורו של הגיל השלישי, מסתבר שפרוטוקולים מישיבות מן העבר הרחוק נרשמו על ניירות משובחים, פפירוסים עמידים, ולכן – נשמרו היטב למרות כל פגעי הזמן. תוכל למצוא בהם מושגים רבים מן העבר – צחים ומלוטשים. לעומתם – דפי הפרוטוקולים מהשנים האחרונות, שנרכשו בסין בשל מגבלות תקציב – איכותם פחותה בהרבה; קשה, אפילו בלתי אפשרי לקרוא בהם, להבינם. הדבר מקשה על מלאכתם של חברי ההנהלה הקשישים. גם כך מתקשים הם  לשוחח זה עם זה בשל תשישותם.  ישנן שמועות על הצטרפותם של חברי הנהלה צעירים יותר  אבל הן אינן מבוססות. פה ושם עולה בידי היו”ר למצוא ולהמציא רעיונות חדשים אבל גם הוא מודה שהמערכת מתקיימת תודות לאינרציה, מומנטום,  ועד שלא יוכנסו מחשבים חדשים – המצב לא ישתנה הרבה. בישיבה הבאה אמור להתקיים דיון על אקזיט לדיור מוגן. צפוי שסטארט-אפ שכזה יביא לשיפור המצב, גם אם ברור שיש לו עלות גבוהה. בעוד מספר שנים צפוי שהמצב יורע ואז תיבדק אפשרות נוספת, והיא – לצרף שותפה אסטרטגית מהפיליפינים או מהודו. ישנם כמה חברים שיעדיפו שותפה משבדיה אבל עלותה גבוהה מאד ולא בטוח שמישהו מהחברים, או יורשיהם, יעמוד בכך. כך גם לגבי שאר האיברים. הקורא הסביר יוכל להשלים אותם בהתאם לרשימת הקרעכצאן הפרטית שלו.

היוצא מכל אלה הוא שכמו בכל זוגיות ארוכת שנים – ניכרים גם באלה שלנו עליות וירידות לעת זקנתנו. צריך להיות מודע לכך, לא להיכנס לשיכרון חושים כאשר הם מצוינים ולא להתערער כאשר הם יורדים. האויב של ה”טוב” הוא ה”טוב מאד” ושל ה”טוב מאד” – ה”מצויין”. והעיקר – כדאי להקפיד ולמנות ליו”ר ההנהלה מישהו דומיננטי ואופטימי כאחד. מישהו כזה ישרה מרוחו על החברים, ומהם – על האיברים הקשורים אליהם, כל אחד לפי המנדט והבייס שלו. שהרי מערכות הקשרים שבין כולם אינן חד סטריות אלא מורכבות הרבה יותר. כו-לם משפיעים על כו-לם; וקיים  סיכון תמידי שאיבר מסוים, שרוחו רעה עליו מלידה, ישליט ממנה על נציגו בלשכה וממנו, רחמנא ליצלן, על ההנהלה כולה. יו”ר דומיננטי לא יתיר זאת. הוא לעולם יקרין חזון של תקווה, של זקנה פעילה ובריאה, של אחווה בין איברית.

ואם למרות כל המאמצים מתרחשת לה לעיתים תקלה כלשהי, אל דאגה – תמיד ניתן להאשים בה את הפה, האחראי על התקשורת.

 

מערכת חדשות אפס שמונה מכבדת זכויות יוצרים ועושה את מירב המאמצים לאתר בעלי זכויות בפרסומים ו/או צילומים המגיעים אלינו. אם זיהיתים צילום ו/או כל פרט שיש לכם זכויות בו/בהם, אנא פנו אלינו לבקש לחדול מהשימוש בו/בהם באמצעות כתובת האימייל [email protected]

תגובות:

Subscribe
Notify of
guest
0 תגובות
Inline Feedbacks
View all comments

אולי יעניין אותך גם:

תגובות

Subscribe
Notify of
guest
0 תגובות
Inline Feedbacks
View all comments
דילוג לתוכן