שיבת ציון המלווה בפגיעה בערבים החפים מכל פשע, לא תשיג את ייעודה; להוות דוגמא לאומות ולמדינות, לעשות הישר והטוב בעיני ה’ ואדם. לפיכך חובה עלינו להימנע מפגיעה בחפים מכל פשע, אם יהודי אם ערבי. והיה כי חטא או פשע, יש להעמידו לדין. חלילה מלפגוע בבני משפחתו או מי משכניו ומחבריו של העבריין, ובתנאי שאינם שותפים לפשע בשום צורה ואופן.
“ואת בני המכים לא המית ככתוב בספר תורת משה אשר ציווה ה’ לאמר: לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות כי אם איש בחטאו יומת” (מלכים ב’ י”ד ו’). אמרה התורה הקדושה “האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף” (במדבר ט”ז). מכאן על פי הפסוק “ובנים לא יומתו על אבות” לא מתו בני קורח. האדמה פצתה את פיה ובלעה את קורח ותומכיו אבל לא את בניו.דא עקא, ההסתה הפרועה והשנאה המוטמעת, יום יום שעה שעה, בלב ערביי ארץ ישראל כלפי היהודים, מחיבת הכבדת היד על המסיתים המגדלים רוצחים. ההסתה לרצח יהודים כה עזה, עד כי גרמה לנער, מוחמד טרייארה, בן ה-17 לבקש נפשו למות כ”שאהיד”. הוא מצליח לרצוח בדם קר את שכנתו מקרית ארבע, הילדה הלל יפה אריאל בת ה-13 בשנתה, במיטתה.
הרוצח אכול בשנאת יהודים, האמין שקיבל צו מן השמים המחייבו לרצוח יהודי באשר הוא יהודי. לשם כך, הוא היה מוכן להקריב את חייו. המוות כשהיד הוא זכות, ואני דורש את זכותי, כתב בפייסבוק לפני שיצא לבצע זממו. אחי שאהיד, אינשאללה שהאל יבוא חשבון עם היהודים. אני מקווה שאחי יהיה מאושר בגן עדן. אמרה אחותו בריאיון לטלוויזיה הפלסטינאית.
זה קרוב לשנה מצויים אנחנו תחת מתקפת טרוריסטים מתאבדים הולך וגובר. באין לצה”ל תשובה הולמת, אין מנוס אלא מנקיטת פעולות המכילות גם הענשה סביבתית. יש לבצען מתוך מלאכת מחשבת, עד תשוב לה ההרתעה, אמר הרב אפרים זלמנוביץ הרב הראשי מזכרת בתיה.
אפשר ואף חובה לחסל את הטרוריסטים. הבא להרגך השכם להורגו. כל עוד לא תיפול עליהם אימתה ופחד, נאלץ לספוג עוד ועוד פיגועים. הכבדת יד ישראל על המתנגדים לשיבת ציון, תתחזק לה כוח ההרתעה, תרום קרננו. בדומה למעמד ישראל בצאתם ממצרים “אז נבהלו אלופי אדום אילי מואב יאחזמו רעד, נמוגו כל יושבי כנען”. או בדומה לכוח ההרתעה, בה זכינו בעזרת צור ישראל, אחרי הניצחון ההרואי במלחמת ששת הימים.
יעקוב אבינו עליו השלום. לפני למעלה משלושת אלפים שנה, גילה חוסר שביעות רצון ממעשה הנקם שביצעו בניו, שמעון ולוי בבני העיר שכם. בצוואתו אסר עלינו לבצע פעולות ענישה או נקמה, אלא אם הם לצורך הרתעה והפחדה. יען הן מרחיקות אותנו מייעודנו. יעקוב אבינו קילל כל נוקם. הוא ביקש לא לכרוך שמו עם שם מי מצאצאיו המבקשים נקמה. לא בכדי, מתפללים אנחנו ואומרים – ה’ יקום דמם. הוא אל נקמות. לו לבדו יתברך מותר לנקום. לנו אסור. אנחנו מצווים לשמור על טוהר המידות. טוהר הנשק.
ומעשה שהיה כך היה: שכם בן חמור, אנס את דינה בת יעקוב אבינו. “וירא אותה שכם בן חמור החוי נשיא הארץ, ויקח אותה וישכב אותה ויענה” (בראשית ל”ד ג’). הפושע תפסה שללה ואנסה. למחרת בא חמור, אבי שכם, אל בית יעקוב, ויבקש יד דינה לבנו. אמרו האחים בערמה: נסכים אם תתגיירו על פי ההלכה. הלכו ומלו עצמם. ביום השלישי, בהיותם כואבים, באו שני בני יעקוב, שמעון ולוי, אחי דינה, הרגו כל זכר בן העיר שכם, ושחררו את אחותם מבית שכם. לאחר המעשה מספרת התורה “ויאמר יעקוב אל שמעון ואל לוי: עכרתם אותי להבאישני ביושב הארץ… ויאמרו: הכזונה יעשה את אחותנו” (בראשית ל”ד). לו הרגו רק את הפושע שכם או אז הדין היה עמהם. אך האחים לא חסו והרגו כל זכר בעוון מנהיגם. זו הענשה סביבתית הפוגעת גם בחפים מכל פשע. להגנתם טענו האחים: עולמנו הוא עולם המכבד את בעלי הזרוע. בנות ישראל לא תהיינה הפקר. דמנו אינו הפקר. נגבה אותו מכל מי שיפגע בנו. לדעת יעקוב אבינו, הרחיקו בניו לכת בהרגם גם את אלה שלא היו שותפים למעשה הנפשע והנבזה. נקמה – לא.
הרמב”ם קבע שדין מוות חל על כל הזכרים, שלא הביאו את הפושע למשפט. הרמב”ן גרס שעצם העובדה שהקנו לפושע עורף מוסרי ובסיס לביצוע הפשע הנורא, הרשיע אותם ואחת דינם למות (רבנו בחיי בראשית מ”ז).
בצוואתו, קורא יעקוב לבניו וכה ציווה “שמעון ולוי, אחים, כלי חמס מכרותיהם. בסודם אל תבוא נפשי, בקהלם אל תחד כבודי. כי באפם הרגו איש. וברצונם עקרו שור. ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה. אחלקם ביעקוב אפיצם בישראל” (בראשית מ”ט ה’ – ז’). לא! איני רוצה שיזכירו את שמי על יד שמכם. עכרתם אותי להבאישני. השתמשתם בחרב כמו שמשתמש בה דודכם עשו. זו איננה דרכי. אין זו דרכה של תורה. ובאמת שמעון ולוי קבלו תפקידים המחייבים אותם להתעסק בדברים שבקדושה, המרחיקים אותם מלאחוז בחרב. שמעון ממנו סופרים ומלמדי תינוקות. לוי ממנו יושבי בית המקדש.
במידה והפעלת כוח נגד ערבים תמימים, איננו מחויב המציאות, יש להימנע מכך ככל שרק ניתן. הדרך היחידה המתירה הפעלת אמצעי ענישה כלפי האוכלוסייה הערבית, היא הצורך בהרתעה. אכן, יעקוב פחד שמא מעשה האחים יפגע במשפחתו “ואני מתי מספר ונאספו עלי והיכוני ונשמדתי אני וביתי” (בראשית ל”ד ל’). חששו היה חשש שווא כפי שהעידה התורה “ויסעו ויהי חתת אלוהים על הערים אשר סביבותיהם ולא רדפו אחרי בני יעקוב” (בראשית ל”ה ה’). מעשה האחים, אכן הפך גורם מרתיע. הגויים לא העיזו להרים יד על בני יעקוב ולפגוע בהם.
שיבת ציון מחייב ניטרול כל פרץ אלימות מצדנו. רבי שמשון רפאל הירש כתב: מדינות ואומות סוברות שטובת הכלל מקדשת הכל. ערמה ואלימות בחיי הפרט עונשם בוז ותלייה. אם נעשו לטובתה המדומה של המדינה, מקבלים העושים אותם שכר ואות גבורה. לאמור, חוק המוסר כוחו יפה רק בחיי הפרט. מדיניות ודיפלומטיה מכירות רק בחוק האינטרסים.
לא כן האומה הישראלית, אבינו יעקוב מטיל קללה על עורמה ואלימות, הגם שנעשו למען מטרה צודקת ולטובת הכלל. גם בחיי הכלל ולמען הכלל, שומה עלינו לשמור על טוהר המידות. אשר על כן, אם קיים חשש ממשי לפיקוח נפש או אז חל הכלל הידוע של “הבא להרגך השכם להורגו” ומצווה לנקוט בכל האמצעים הדרושים להציל נפש ממוות. כן הדין, אם צה”ל מחליט שפעולה זו או אחרת תמנע פיגוע חייבים לבצעה ללא היסוס ומיד. בכל מקרה הענשה סביבתית, אם נוצרה לצורך נקמה – אסורה, לצורך הרתעה – מותרת.
(צילום מאת רמברנדט – The Yorck Project (2002) 10.000 Meisterwerke der Malerei (DVD-ROM), distributed by DIRECTMEDIA Publishing GmbH. ISBN: 3936122202., נחלת הכלל, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=157852)
