לא עוזבת את התלמידים: המורה שאיבדה את בנה במלחמה

שנת הלימודים נפתחה שלשום, כאשר חלק מהמורים המתחילים שמלמדים לראשונה בבתי הספר מתמודדים בעצמם עם השלכות המלחמה. בין הבוגרים הטריים של התוכניות להכשרה להוראה יש סטודנטיות וסטודנטים במרכז נאקדמי לוינסקי וינגייט, שבתיהם נפגעו במתקפת הטילים האחרונה, ורבים מהם גויסו לשירות מילואים לתקופות ממושכות תוך כדי לימודיהם בשנתיים האחרונות, כך שנאלצו לאזן בין התחייבויות אקדמיות למחויבות ביטחונית.

במהלך כל תקופת מלחמת חרבות ברזל דיקנט הסטודנטים במרכז האקדמי לוינסקי־וינגייט מפעיל מערך תמיכה אישי ואקדמי, הכולל ליווי רגשי, התאמות בלימודים ומלגות חירום. דיקנית הסטודנטים, ד"ר הדס ולן, מדגישה: "השנתיים האחרונות היו מאתגרות במיוחד. חשוב לנו שהסטודנטים שלנו ידעו שהם לא לבד – יש להם גב, יש להם בית. ואנחנו כאן כדי לסייע להם לסיים את לימודיהם באופן מיטבי."

לא עוזבת את התלמידים: המורה שאיבדה את בנה במלחמה וחזרה לכיתה בשם השליחות

"אימא, תבטיחי לי שאם קורה לי משהו – תגדלי את האחים שלי בבית שמח, כמו שאני גדלתי בו"  – זו הייתה הבקשה של רותם, בנה הבכור של ליאת סהר־הדר, רגע לפני כניסתו לעזה וכשלושה חודשים לפני שנהרג. כחודש בלבד לאחר נפילתו בחרה ליאת סהר־הדר, בוגרת תוכנית דלתא להכשרת אקדמאים מצטיינים להוראה במרכז האקדמי לוינסקי ־וינגייט לחזור לתלמידיה בתיכון יבנה. "חזרתי ללמד, כדי לשמש דוגמה אישית לילדים שלי. אם אני מצפה מהם לחזור לבית הספר – אני חייבת גם לקום בבוקר ולחזור ללמד",  היא מסבירה ומוסיפה, "הבחירה בהוראה הייתה עבורי שליחות, עוד טרם האסון הכבד שפקד את משפחתי – וכעת זו שליחות עליונה. אני רואה היום את ההוראה אחרת, ויש לי רצון רב יותר להשפיע. כשאני מלמדת בכיתה, אני רואה לנגד עיניי את רוחו של בני. הוא דרש מעצמו להיות הכי טוב שאפשר, גם כמפקד, גם כמפקד החולייה הרפואית של כל גדוד סיירת צנחנים (חה"ן, סיירת עורב וכוחות המעטפת), גם כבן, כאח בכור וכאדם. אני מנסה להמשיך את זה – בדרך שלי."

גם בעלה של ליאת, איל, שירת במילואים בעזה כחלק מהמאמץ הלוחם – ושב לביתו רק כשבוע לפני נפילתו של רותם. "החל מהשביעה באוקטובר 2023 הייתי בין שני קווים קדמיים", מספרת ליאת. "הבן בעזה, הבעל גויס למלחמה בצפון – והלב לא מפסיק לרעוד. אבל גם אז, רותם ביקש שאשמור על הבית, וכך עשיתי כמיטב יכולתי".

על הגבורה של רותם, מפקד החוליה הרפואית של גדוד סיירת צנחנים בקרב בחאן יונס היא שמעה מחבריו וממפקדיו לאחר נפילתו ב-15 בפברואר 2024: "הם היו בתוך בית, ומחבל שעלה במדרגות זרק לעברם רימון. רותם התרומם, נעמד בין חברו לבין הרימון, וכך הציל את חייו. הוא ספג שני רסיסים – אחד בכבד ואחד בלב – אבל הצליח לפנות את עצמו לחדר הפצועים. למרות שהיה פצוע אנוש הוא התעקש שפצועים נוספים יתפנו לפניו. גם בשעה האחרונה לחייו הוא הציל חיים. כשנחת מהמסוק בסורוקה, הוא עוד הספיק להתקשר ולומר לי: "אימא, הכול בסדר, אל תדאגי. מפנה פצוע לרם 2". גם ברגעיו האחרונים – דאג לי ולחבריו". בעקבות גבורתו, כבר במהלך המלחמה נקראו על שמו קורסי מפקדי חוליות רפואיות, ואף הוקמה מלגת רפואה לזכרו.

ליאת סהר־הדר, בוגרת תואר שני בביולוגיה מהטכניון בתחום מחקר הסרטן, ותואר שני נוסף, בניהול מצבי חירום מאוניברסיטת תל־אביב, משתפת לגבי ההחלטה על ההסבה המקצועית, שהתבשלה אצלה כשרותם היה בכיתה א, ויצאה לפועל רק כשסיים את לימודיו בתיכון. "במסגרת קורס שעשיתי בארגון איחוד והצלה, נשלחתי לפרויקט של נוער בסיכון והבנתי, שזה הייעוד שלי. לקח הרבה שנים עד שהחלטתי לעשות את הצעד של לימודי ההסבה, ואני מברכת כל יום על השינוי".

המסר של ליאת פשוט: "אין דרך אחת נכונה להתאבל. יש הורים שלא חוזרים לעבודה – וגם זו בחירה לגיטימית. אבל היא ובעלה, אייל, בחרו לקום, להמשיך ולחיות – עבור ילדיהם האחרים, עבור רותם, עבור עצמם. 

"בבוקר על גבול עזה, בערב לומדת למבחן": החיילת, האם והמורה החדשה

מאז דצמבר 2024 משרתת א' (שמה המלא שמור במערכת), תושבת אשקלון, בשירות מילואים פעיל כנהגת רכבים כבדים בצה"ל. כמעט מדי שבוע היא נדרשת להתייצב, פעמים רבות בכניסות לשטחי עזה, להעביר ציוד לוגיסטי לחיילים ואז לחזור הביתה, לאימהות לשני ילדים קטנים וללימודים בתוכנית הייחודית להסבת הנדסאים להוראה במרכז האקדמי לוינסקי־וינגייט.

"זה לא פשוט, אבל אין לי ספק שבחרתי נכון," היא אומרת. "אני משלבת שירות מילואים פעיל בעזה עם תפקידי כתומכת הוראה בסיוע לשיעורים לילדים שנשארים בבית בגלל מצב רפואי ועם לימודי הסבה להוראה. עבורי זו שליחות – מכל הכיוונים".

א', בת 33, הנדסאית תעשייה וניהול בהכשרתה, עבדה בעברה במחסני לוגיסטיקה סמוך לאשדוד, אך עזבה את התחום בגלל המרחק והצורך להתקרב למשפחה. מאז 2017 היא משתלבת במסגרות החינוך הביתי באשקלון. מדובר במערך ייחודי של משרד החינוך המיועד לילדים שאינם יכולים להגיע לבתי ספר מסיבות רפואיות.

ההחלטה על הסבה להוראה התגבשה אצלה לפני כשנה. זאת, בעקבות עבודה בצהרון ששילב ילדי מהגרים וילדים ממשפחות מעוטות יכולת, עבודה שמילאה אותה באנרגיה ובתובנה שהיא נועדה להיות מורה. בשנת 2024 הצטרפה לתוכנית להסבת הנדסאים להוראה במרכז האקדמי לוינסקי־וינגייט, ובמקביל המשיכה לעבוד כתומכת חינוכית עם תלמידים בביתם: "כשהתחילה המלחמה, הרגשתי שאני לא יכולה לוותר. לא על הצבא, ולא על הילדים שאני מלווה. כולם זקוקים לי".

במהלך השירות במילואים קיבלה תמיכה רחבה. גם מבעלה, גם מקרן שסייעה במימון שמרטפות ובעיקר מהמרצות ומהמרצים שמלמדים אותה בתוכנית. "הליווי שקיבלתי, ואני עדיין מקבלת, מהמרכז האקדמי לוינסקי־וינגייט לא מובן מאליו. עזרו לי להשלים את החומר שהחמצתי, התאימו לי מועדי מבחנים ודאגו לי ממש ברמה האישית. פשוט עטפו אותי. זה נתן לי כוח להמשיך".

ד"ר עדית ליבנה, ראש התוכנית להסבת הנדסאים להוראה במרכז האקדמי לוינסקי־וינגייט: "כבר בשיחה הראשונה שלנו א' שיתפה בכך שהחזון החינוכי שלה מתבסס על ילדותה כעולה מברית המועצות לשעבר. ילדה קטנה, שלא מדברת עברית ועם תחושת זרות עמוקה. היא סיפרה שהיא זוכרת היטב את התחושה שלה כילדה שקופה בכיתה. אין לי ספק שבזכות הזיכרונות הללו, ועם מגוון היכולות והמיומנויות הבולטות שלה, א' תהיה מורה שמאמינה בתלמידים שלה בכלל ובילדים השקופים בפרט. היא תיתן להם בדיוק את מה שהם זקוקים לו כל כך – מילה טובה ומבט מחזק."

בצל הפגיעה הישירה בביתה: המורה מתל־אביב חוזרת ללמד

מלי ליברמן, מחנכת כיתה בחטיבת־הביניים עירוני ט' בתל־אביב: "אני לא יודעת איך אתחיל את השנה הזו"

בזמן שמורות רבות נערכות בימים אלו לפתיחת שנת הלימודים, מלי ליברמן, מורה חדשה וסטודנטית בתוכנית להסבת הנדסאים להוראה במרכז האקדמי לוינסקי־וינגייט, עדיין מנסה לאחות את השברים – תרתי משמע. חלונות ביתה מנופצים, התריסים שבורים, ובנה בן ה־9 מתקשה להתמודד עם החרדה לאחר נפילת טיל איראני סמוך לבניין מגוריה ברמת־גן. בתוך כל זה, היא החלה ללמד הבוקר כיתה חדשה ולשדר ביטחון – אבל בעצמה מרגישה רחוקה מיציבות.

מלי ליברמן סיפרה לקראת פתיחת השנה: "אני אמורה לחנך כיתה ז', כיתה חדשה שרק מתחילה את הלימודים בחטיבת־הביניים, אבל לא בטוחה שיש לי כוחות לזה. הילד שלי לקה בחרדה קשה, ואני בעצמי עדיין לא חזרתי לעצמי. פניתי להנהלת בית הספר ושקלתי לפרוש השנה. ההנהלה הציעה לי סיוע סוציאלי וליווי, והחלטתי למרות כל הקשיים לא לוותר, אבל אני באמת לא יודעת אם אצליח לפתוח את השנה הזו כמו שצריך. כדי לחנוך כיתה חדשה צריך הרבה שקט פנימי וסבלנות – ואני בינתיים לא שם. הצבתי לעצמי מטרה – עד אוגוסט להתייצב נפשית, כדי לא לוותר".

מלי ליברמן, אם לשלושה, משחזרת את אירועי נפילת הטיל סמוך לביתה ברמת־גן: "הטיל נחת בתוך בור של אתר בנייה, שבו עמד טרקטור. כל הזכוכיות בבית התנפצו, התריסים נשברו. בדיוק נכנסנו שוב לממ"ד אחרי הנחיה נוספת מפיקוד העורף.תוך דקה שמענו את הפיצוץ האדיר. הבנו מיד שזה היה קרוב, והתחלנו לרעוד. כשהעזנו לצאת מהממ"ד, ראינו את הנזק – השוק היה אדיר. הילד הקטן שלי, בן 9, נכנס לחרדה קשה. גם לי לקח זמן רב להתאושש. כל אזעקה שנשמעה אחר כך החזירה אותי לרגע הזה. בבניין עצמו, נפגעו הדירות שפנו לאזור הנפילה, הלובי המשותף וגם כלי רכב של דיירים. הזמנו אנשי מקצוע לתקן, אבל בשל הביקוש הרב – עד עכשיו לא הגיעו. התחושה היא של כאוס שנמשך. יום לפני כן, גם סבתא שלי, בת ה־96, שמתגוררת ברמת־גן, חוותה פגיעת טיל סמוך לביתה. התחושה היא שמסוכן בכל מקום, וזו תקופה שלא נותנת מנוחה לאף אחד. אני לא רוצה לדמיין מה היה קורה אם לא היינו חוזרים לממ"ד. כל מי שמזלזל בהנחיות פיקוד העורף חייב להבין שהן באמת מצילות חיים. זה נס שנפגענו רק ברכוש ולא בגוף. אבל הנפש, היא זו שזקוקה עכשיו לתיקון הכי גדול".

תקופת הקורונה ובהמשך גם המלחמה שפרצה באוקטובר 2023, היו עבור מלי ליברמן נקודת מפנה. אחרי תשע שנים שבהן עבדה בתחום הכספים, כבוגרת תעשייה וניהול, החליטה לעשות הסבה מקצועית ולעבור להוראה.
"זו הייתה החלטה שהתבשלה בעקבות תהליך משפחתי שעברתי עם אחד מילדיי", היא מספרת ומוסיפה: "בתקופת המשבר הרגשתי כאימא את המחסור באנשים איכותיים בתחום החינוך – מורים שיראו קודם כול את האדם שמולם, את הילד. בקורונה נוצרו פערים לימודיים אדירים, המיקוד עבר רק להשלמת חומר ומשהו מהקשר האנושי התעמעם".

בתום שנה של התנדבות בבית ספר הוחלט לשלב אותה כמורה מקצועית במקביל ללימודים בתוכנית להסבת הנדסאים להוראה במרכז האקדמי לוינסקי־וינגייט: "זמן קצר לאחר שהתחלתי את עבודתי בבית הספר מוניתי למחנכת כיתה. עבורי הוראה היא קודם כול ערכים: להוציא מהילדים את הטוב שבהם, ללמד אותם להיות בני אדם".
על הלימודים במרכז האקדמי לוינסקי־וינגייט: "אני כבר לקראת סיום, ונשאר לי רק סמסטר קיץ. הלימודים בתוכנית היוו עוגן בתקופה לא פשוטה. גם כשעברנו לזום בעקבות המלחמה, המרצים היו קשובים, באו לקראתנו ותמיד העבירו את החומר בצורה אנושית, מעניינת, מגוונת ומקצועית. זו מעטפת רחבה, שמרגישים בה כל הזמן".

ד"ר עדית ליבנה, ראש התוכנית להסבת הנדסאים להוראה: "מלי בלטה כאשת חינוך ייחודית כבר בתחילת דרכה פה אצלנו במרכז האקדמי. יש לה חזון חינוכי מכיל, מודע ורגיש לכל מי שסביבה. היא ממשיכה להתנהל בדרך זו גם עכשיו, בתקופה מטלטלת כל כך, ולדאוג למי שסביבה בין שאלו הם בני משפחתה ובין שאלו הם הסטודנטים שלומדים איתה בתוכנית או הצוות בבית הספר. אנחנו נעשה כל מה שאפשר כדי לתמוך בה כדי שתמשיך בעשייתה החינוכית המשמעותית."

"הילדים הצילו אותי": עורכת דין לשעבר שהפכה למורה בזמן שבעלה במילואים כמעט שנה

טל אוקנין החלה את לימודיה בתוכנית להסבת אקדמאים להוראה במרכז האקדמי לוינסקי־וינגייט זמן קצר לפני פרוץ מתקפת 7 באוקטובר. בתוך ימים, מצאה את עצמה בעיצומה של תקופה כאוטית של לימודים אקדמיים בזום, כניסה לראשונה לכיתה כמורה,  ובו בזמן נאלצה לגדל את בנה הפעוט לבדה, כשבעלה מגויס למילואים שנמשכו שנה כמעט. למרות הכול, היא לא ויתרה. היא לימדה, למדה, והצליחה לסיים את לימודיה,  תוך שהיא בונה קשרים עמוקים עם תלמידיה ומחליטה להישאר במערכת החינוך מתוך תחושת שליחות עמוקה.

על תקופת המילואים של בעלה היא משתפת: "זאת הייתה תקופה מאתגרת, גם מבחינה לוגיסטית עם פעוט בבית שחלה פעמים רבות, והיא לוותה בחששות תמידיים לבעלי שגויס למילואים. מי שסייעו לי היו התלמידים. אין לי מושג איך הייתי שורדת את התקופה הזו בלעדיהם. הייתי צריכה להיות גיבורה בשבילם, והם שמרו עליי לא פחות מאשר אני הרגשתי שאני שומרת עליהם. חשוב גם לציין את התמיכה הנרחבת שקיבלתי בתקופה הזו מצד המרצים ומצד דיקנט הסטודנטים במרכז האקדמי לוינסקי־וינגייט. הם גילו כלפיי אנושיות וחמלה בעיתוי שבו הייתי זקוקה להם יותר מתמיד."

טל אוקנין היא עורכת דין במקצועה ולתחום ההוראה הגיעה במקרה :"הייתי כבר לקראת גיוס למחלקת התביעות במשטרה. פגישה מקרית עם חברה בגינה הובילה אותי להסתכלות אחרת על עולם ההוראה והחלטתי ממש ברגע האחרון להירשם ללימודי ההוראה עם התמחות בספרות."

לדבריה העבודה עם התלמידים מהווה סיפוק אדיר: "אני אומרת להם תמיד – ציונים זה לא הכול. מבחינתי חשוב יותר מכול שיהיו להם ערכים, תחושת מסוגלות, וכבוד לעצמם ולסביבה. אני מורה, אבל אני גם מבוגר משמעותי בחייהם. לא סתם אומרים שהוראה היא דיני נפשות."

◼️ חדשות חינוך ואקדמיה  בווטסאפ לחצו כאן