להלן זמני הדלקת נרות כניסת ויציאת השבת; פרשת שופטים (18-19.8.23)

פרשת שופטים: הרב שלמה הלוי

“שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ”(טז’, יח’). השופטים והשוטרים מייצגים שתי מערכות שיפוטיות שונות. השופט – הוא הדיין בבית הדין, כמו שנאמר בהמשך הפרשה: “וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה’ אֱ-לֹהֶיךָ בּוֹ”(שם ח’), זו לשכת הגזית. בית הדין הגדול, בו 71 דיינים, וביכולתו לדון בכל נושא, במיוחד בנושאים כלליים, כגון: עיר הנידחת וזקן ממרא; ישנם בתי דין של 23 דיינים, העוסקים בדיני נפשות; וישנם בתי דין קטנים יותר, עם 7, 5 ואפילו 3 דיינים, שעוסקים בדיני ממונות ובנושאים קרובים

בתי הדין מהווים את המסגרת ההלכתית-רבנית, הקשורה ל”סמיכה”. משה סמך את יהושע, ומכאן ממשיכה השרשרת עד אחרון הסומכים בעם ישראל, הוא רבי יהודה בן בבא. בהמשך הדורות, לאחר חורבן קהילות ספרד, היה ניסיון משמעותי לחדש את הסמיכה. היה זה בימי רבי יוסף קארו בעל השו”ע, בצפת עיה”ק. אולם רבני ירושלים לא הסכימו עם רבני צפת, ולכן היתה רק סמיכה אחת, שהופסקה לאחר מכן. בדור הקודם לדורנו נעשה ניסיון לחדש את הסמיכה בכל מיני וריאציות שונות. בסופו של דבר, אנו עדיין לא נמצאים בסנהדרין שבלשכת הגזית.

עד כאן המערכת השיפוטית. לצידה מופיעה מערכת שניה: השוטר. לאחר שנקבעה המערכת הפוסקת את ההלכה, השופטת, צריך להקים מערכת שתוציא את הפסיקה מן הכוח אל הפועל, המיישמת, היא הרשות המבצעת את פסיקת בתי הדין. אלו הם סדרי הדין במצב הרגיל. אבל כאן התורה מחדשת מצב חריג. ישנה מערכת שבסמכותה גם לחרוג מכללי השיפוט הרגילים. ישנה מערכת שיפוטית שיש לה הרשות לנהל דיון גם שלא על פי דיני הראיות הרגילים, או להעניש גם עונשים שאינם מקובלים בסדרי הדין הרגילים. הכוונה היא למלך.

כאשר אמרה התורה “שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ” היא האצילה סמכויות על המלך. הסיבה היא שבכך נותנת התורה למלך את האפשרות להנהיג את חיי המדינה. בהנהגת המדינה ישנן שאלות משמעותיות ביותר, שאי אפשר לדון אותן בבתי הדין הרגילים ולהתייחס אליהן על פי הקביעות הנורמטיביות בלבד. חייבת להיות בידי המלך סמכות להכריע גם שלא לפי הקביעות הרגילות, כי רק כך הוא יוכל להנהיג את מדינתו ועמו במישרין.

הרב קוק זצ”ל ב”משפט כהן” (סימן קמ”ד) דן בשאלת הסמכות של מערכת השלטונית של ימינו, כשאין לנו מלך מן התורה. הדברים מתבארים שם על פי דברי ר’ מנחם המאירי במסכת סנהדרין. הרב קוק מוכיח, שמלך צריך לקבל את הסכמתו של העם, את ה”גושפנקה” מהעם. כך אנו מוצאים במקרא, כשעם ישראל קורא “יחי המלך” (עפ”י מ”א א’, לא) – ובזה הוא קיבל על עצמו את עולו של המלך. כשאין מלך, טוען הרב קוק, “כוח המלך” חוזר אל העם. העם, עפ”י ראות עיניו ושיטת הממשל שהוא רוצה להנהיג, מסוגל לחוקק חוקים להנהגת המדינה. כמובן שחוקים אלו אינם יכולים לסתור את דעת התורה, אלא להפך: הם יונקים ממנה, ומכוונים להדריך ולנהל את העם על דרך הישר.

אם כן מצאנו שישנן שתי מערכות שיפוטיות, הפועלות במקביל בתוך עם ישראל: הנהגת בית הדין הרבני, הסנהדרין הגדולה או בתי דין מקומיים הפזורים ברחבי ארץ ישראל; ומעבר לזה – הנהגת המלך, מלכות ישראל. בזמן שיש מלך, המנהיג את העם עפ”י דין התורה, יש לו הזכויות והחובות שלו; כאשר אין מלך, הכוח חוזר אל הכלל (העם), והוא זה שנותן את הכוח לגוף הנבחר. בדורותינו, כנסת ישראל רשאית לחוקק חוקים שיונקים מכוח התורה, על מנת לנהל על ידם את החיים של עם ישראל, במקום שהתורה איפשרה למערכת השיפוטית הזאת לחיות בצילה.

נסיים בדברי מרן הרצי”ה זצ”ל. ישנם שני דברים במלכות ישראל הצריכים חיזוק ותיקון: מערכת החינוך שצריכה לינוק ערכי התורה והקדושה, והמערכת השניה, לא פחות חשובה ממנה, היא הנהגת המשפט בעם ישראל. בדור שלנו נדרש משפט ישראלי, לא משפט אנגלי, עות’מאני, אמריקאי, אלא משפט היונק מתוך תוכה וליבה של תורת עם ישראל. יהי רצון שנזכה ל”אשיבה שופטיך כבראשונה” (עפ”י ישעיהו א’, כו), ומלכות ה’ תתגלה עלינו, בב”א.

הסיפור לשבת

באחד הימים חשקה נפשו של חכם ששון לוי זצ”ל, להיפגש עם רבי ישראל אבוחצירא ולהתברך על ידו. הרב ששון לוי הגיע אל המקום בו קיבל הבבא סאלי קהל ועמד בתור כמו כל האנשים

כשהגיע תורו נכנס פנימה אל הקודש. הבין הבבא סאלי שעומד מולו אחד מצדיקי הדור הבקי בפשט ובקבלה בגאונות עצומה אשר מסתיר עצמו מחמת ענוותנותו, הושיבו לידו ושוחח איתו בדברי תורה. בחלוף דקות מספר ביקש מבני ביתו שיכבדו את כבוד הרב בכוס תה. הרב ששון לוי סירב בכל תוקף מאחר שנהג לצום כל ימי חייו, וזכה לצום קרוב לארבעים שנה. הבבא סאלי הפציר בו רבות, ומפאת כבודו ניאות הרב ששון בפעם הראשונה לשבור את הצום היומי וללגום מכוס התה. לאחר מכן ביקש הבבא סאלי ללגום משיירי הכוס, ואז נפרדו שני הצדיקים כאשר הבבא סאלי מרעיף עליו אהבה רבה וברכות עד בלי די (‘נר ששון’). מה גרם לחכם ששון לוי לשבור את נדרו אשר נדר והתמיד בו שנים ארוכות? הרצון לעשות נחת לאחר, לכבודו של הבבא סאלי.

כולנו רוצים לעשות נחת למשפחתנו, לחברנו ולעצמנו. כדי לעשות נחת לאחר צריך לוותר מעט על הרצונות שלנו, על ההנאות שלנו וזאת כדי לתת לאחר הרגשה טובה יותר. לפני כל מצווה תיקן רבי יוסף חיים לומר את נוסח “לשם יחוד קודשא”. הנוסח בא כדי לסייע לנו לכוון טוב יותר בקיום המצווה. בנוסח כתובות המילים: “לעשות נחת רוח ליוצרנו ולעשות רצון בוראנו”.

תפקידנו בעולם הוא לעשות נחת רוח לבורא, כיצד? באמצעות עשיית רצונו. אולם כולנו מלאים בתאוות גשמיות רגעיות המסיתות אותנו מדרך המלך, הרצון לעשות טוב לבורא כבול ביצר חזק ומתיש. כדי לעשות נחת רוח ליוצרנו צריכים אנו להפר את “הסכם השלום” שלנו עם היצר, להפר את הנדר איתו, לוותר על התאוות והרצונות שלנו.

אתה תוותר מעט ובורא עולם ישלים את מעשיך, כמו שאמר שלמה המלך: “בִּרְצוֹת ה’ דַּרְכֵי אִישׁ גַּם אוֹיְבָיו יַשְׁלִם אִתּוֹ” (משלי ט”ז, ז’) – כשאתה הולך בדרך הישר, בורא עולם ישלים עם אויבך – עם היצרים שלך ויעזור לך להתמודד עם קשיים בדרך.