הניצחון של יונה: אחרי 66 שנה כשהיא בת 75 הוכרה יונה חממה מרחובות כנפגעת מטיפולים נגד גזזת לאחר טיפול שנכפה עליה מבלי שהייתה בכלל חולת גזזת. ההכרה ו-70 אחוזי הנכות לצמיתות שקיבלה חממה – הישובה על כסא גלגלים, משותקת בפלג גופה הימני ונעזרת במטפלת צמודה – אינם מקלים על אובדן התמימות והכאבים שנאלצה לחוות מאז.
"אחי זכריה שגדול ממני בשנתיים ואני עלינו יתומים מתימן למעברה שבעין שמר. הוא דאג לי כמו אבא. הוא עמד בתור לקחת לנו אוכל. התור היה מאוד ארוך, תמיד היו לוחצים לי על הלחיים ואומרים לי 'איזה ילדה מתוקה את', 'איזה יפה' ואחי לא אהב את זה. הוא אמר לי לשבת ליד השולחן ושהוא יביא לנו את האוכל", שחזרה יונה בראיון ל"ישראל היום". "פתאום בא אלי אשכנזי, איש גדול ואמר לי לבוא איתו לאוטו. אמרתי לו, 'איזה אוטו. אני מחכה לאחי'. הוא התעקש שאחי ביקש שהוא יביא אותי אליו באוטו, כי הוא נמצא רחוק. לא הבנתי כמה רחוק, עד שהגענו לכרכור. תלשו לי את השיער, קילחו אותי ואז הרגשתי משהו חם על הראש. זה היה חומר צהוב. ריסוס. על זה מטפחת לבנה. היו עוד הרבה ילדים כמוני. פחדתי שאני אמות וכל מה שרציתי זה לראות את אחי זכריה. רק אחרי חמישה ימים חזרתי. אף אחד לא הכיר אותי. בלי שיער, עם מטפחת על הראש. זה היה נורא. לפעמים אני חולמת שמחזירים אותי לכרכור. היום אני יודעת שזו טיפשות לעלות לרכב של זר, אבל פעם האמנו. שכל היהודים טובים בארץ ישראל".
המרכז הלאומי לפיצוי נפגעי גזזת סירב להכיר בכך שיונה חממה בת ה-75 עברה טיפול נגד גזזת בכרכור בהיותה בת 9 בטענה שאין ראיות מספיקות שעברה טיפול כזה, וכי היא אינה מופיעה ברשימת עולי פרס, זאת למרות שהיא עלתה בכלל מתימן. היא הגישה ערעור על החלטת המרכז הפועל תחת משרד הבריאות, באמצעות עורכי הדין גיל וניצן הראל לבית הדין במסגרת חוק לפיצויי נפגעי גזזת משנת 1994. חברת ילדותה שרה יהודה, הופיעה בפני ועדת המומחים לפיצוי נפגעי גזזת והעידה כי באחד הימים חברתה נעלמה. רק לאחר מספר ימים היא חזרה למעברה בעין שמר ללא שיער ועם כיסוי ראש וסיפרה לה שלקחו אותה לכרכור יחד עם ילדים אחרים ושם עברו "טיפולים".
עורכי הדין הגישו לוועדה מסמכים רפואיים המעידים שהיא חולה במחלת המנינגיומה (גידול במוח) אשר נמנית עם רשימת המחלות המפורטות במסגרת החוק לנפגעי גזזת. כמו כן הוצגה חוות בפני ועד המומחים חוות דעת של רופא עור שקשר בין הגידול במוח לטיפול נגד גזזת. בערעור ציינו עורכי הדין כי בשנת 1949 היא עלתה עם אחיה מתימן וקיבלה טיפולי הקרנות נגד גזזת בתקופה בה בוצעו ההקרנות בקרב עולי אסיה וצפון אפריקה. בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב קבע כי יש להחזיר את עניינה לוועדת המומחים של המרכז הלאומי לפיצויי נפגעי גזזת שקבעו הפעם כי אכן עברה טיפול נגד גזזת.
בעקבות ההחלטה היא הופנתה לוועדת מומחים שקבעה כי היא אכן חולה במחלת המנינגיומה הקשורה לטיפול בגזזת. הוועדה הרפואית קבעה לה נכות בשיעור 70 אחוזים לצמיתות ובעקבות ההחלטה הביטוח הלאומי יעניק לה קצבת נכות בהתאם. כאמור בערעור על ההחלטה טען הצד השני כי אין ראיות מספיקות שעברה טיפול כזה וכי היא אינה מופיעה ברשימת עולי פרס, זאת למרות שהיא עלתה בכלל מתימן.
