באחד הימים הגיע הרב עלואן לישוב במרני, שם התגוררו כעשרים משפחות ללא שוחט וללא מוהל
ישב הרב עימם ימים מספר, שחט, מל את תינוקות הישוב והוצרך בין היתר לבקר ביקור נימוסין אצל מושל המקום – שייח בהאדין, ישיש כבן מאה שנה. במפגש שאלו השייח: “רק שאלה אחת לי אליך, מדוע עשיתם את העגל במדבר?”. השיב לו הרב במבוכה: “אני חושש לומר את האמת…”. “אל תחשוש, אמור את האמת, ולא יאונה לך כל רע!” הפציר השייח. המשיך הרב ושאל: “האם בקיאים אתם בתאריכים ובדברי הימים?” השייח השיב בחיוב. שאלו הרב: “היודע אתה שעם ישראל עלה ממצרים עם ערב רב, כלומר המון גויים, והם עשו את העגל?” השיב השייח: “כן, אבל אין זה פוטר אתכם מהאחריות. והראיה, שמשה שבר את הלוחות ובורא עולם ביקש להשמידכם!”
“אמת! אבל נמחל לנו העוון, נכנסנו לארץ ובנינו את בית המקדש. עברו שנים רבות, והוא נחרב ונבנה שוב. רק לאחר מכן נוצרה אמונת הנוצרים, ושנים רבות לאחריה קם נביאכם”. “אמת, נכון הדבר”, השיב השייח. “אם כן, כשהעגל נעשה היינו יחדיו, אנו היהודים ואתם הערב רב. ואם אנו אחזנו בזנבו של העגל אתם אחזתם בקרניו. ומדוע תאשים אותנו, והלא כולנו היינו בסירה אחת…?” השיבו כל יועצי השייח: “צודק היהודי ואין עליו תלונה!” ונפטר הרב לשלום…
עם ישראל הולך שנים ארוכות מאוחד כעם, יחד בטובות ויחד לא עלינו בצרות. לעיתים מנסים אנו לצאת מ”הסירה”, להאשים בעוולות מסוימות מגזרים, קהילות ואנשים בודדים, להתבודד ולומר אני לא שייך אליהם. כשם שבקבוצה מנצחת כולם שותפים לניצחון גם אלה שישבו על הספסל ולא שותפו במשחק, כך אנו, כעם, שותפים בהישגים ובכישלונות, בבנייה וחלילה בהרס.
בורא עולם רואה אותנו כעם שלם, עשית מצווה – הבאת את כל העם למקומות טובים, פגעת בחבר, זלזלת במצווה – הבאת את כולם למקומות אפלים. אל תעשה “חור בסירה” של כולנו, תבנה אותה, אל תוציא את עצמך מהכלל, כי הכלל הוא אתה. התחבר לכל יהודי, קרב אותו, התייחס אליו כאל בן משפחה, יחד נוכל להביא רק טוב לכולנו, לעם הנבחר, לעולם כולו. אחדות היא “הנשק” שלנו לגאולה הפרטית והכללית.
