fbpx

ענת לינצ'בסקי, עו"ס מגדרה מתמודדת עם אתגרי הקורונה בבית ובעבודה: "מבחינתי, להיות שם, להקשיב, להרים את הכפפה ולעזור – זו זכות"

שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב print

ראיון מיוחד עם ענת לינצ'בסקי, עובדת סוציאלית ביחידה לאשפוזי בית בקופת החולים מאוחדת, על האתגרים הניצבים בפניה במיוחד בצל הקורונה, הסיפורים המרגשים אותם היא פוגשת וההתמודדות בשעת החירום שמתחילה בעבודה ומסתיימת בבית

הימים האחרונים אינם קלים כלל עבור ענת לינצ'בסקי, עובדת סוציאלית ביחידה לאשפוזי בית בקופת החולים מאוחדת. לינצ'בסקי (37), תושבת גדרה, נשואה ואם לשניים. היא עוסקת בתחום העבודה הסוציאלית מזה 14 שנה. בשיחה פתוחה ואותנטית על העבודה המורכבת והאתגרים הנוספים בימי ההתמודדות עם נגיף הקורונה, היא מגלה על הסיוע המשמעותי לקשישים הזקוקים לתשומת לב מירבית ולא רק לתרופות, אלא אפילו לאוכל חם, או סיוע בהתכתבות מול הגופים הרלוונטיים להפעלת הביטוח הסיעודי. "בשבועות האחרונים, עיקר התעסוקה של היחידה לאשפוזי בית במאוחדת, מתבטא בסיוע שלא בהכרח מאופיין בין מטלותיה המוגדרות. זוהי בעצם יחידה שמיועדת לאנשים שמוגדרים כמרותקים לביתם, סובלים ממחלות מורכבות – ולא יכולים להגיע למרפאה, בין אם מפאת סיבות רפואיות או ניידות", אומרת לינצ'בסקי, ומיד שולפת דוגמא: "נגיד קשישה בת 87, חולת לב, המתגוררת בקומה רביעית ללא מעלית מקבלת סיוע מהיחידה מפני שבאמת אין לה איך להגיע למרפאה. אנו מעניקים לה שירות באמצעות צוות ליבה הכולל רופא ואחות – וכן שירותים פרא רפואיים: עובדת סוציאלית, פיזיותרפיסטים ודיאטנית שמגיעים אליה הביתה, ומעניקים לה את סל השירותים לו היא זקוקה תוך מעקב רפואי שוטף".

"יש ביחידה לאשפוז בית במאוחדת שתי ניצולות שואה, אחיות המתגוררות ביחד. האחת בת 80 שהיא חולת פרקינסון והשנייה בת 85, חולה אונקולוגית. הן נמנות באוכלוסיית הקשישים החיים בעוני ויש להן יחד מטפלת זרה אחת. הן מתקיימות בסך הכל מקצבת זקנה והשלמת הכנסה. את בוודאי שואלת איפה מאוחדת נכנסת לתמונה? כעובדת סוציאלית, אני דואגת ששתיהן תקבלנה את השירותים הרפואיים במלואם. מעבר לכך בשיחה שקיימתי עם האחות המבוגרת יותר, הבנתי שהיא נאלצת במצבה ובתקופה זו לצאת מביתה בכדי לרכוש תרופות מפני שאחותה זקוקה להשגחה צמודה 24/7. דרך ארגון 'אדם לאדם', חיברתי אליהן מתנדבת, בחורה צעירה שנמצאת בחל"ת, שתעזור להם כאשר תצטרכנה קניות או רכישת תרופות".

**

אנשים טובים, היא אומרת, יש תמיד. "לפני כשנה היה איזשהו פרויקט ברחובות של אחד מבתי הספר התיכוניים במרכזו כמה תיכוניסטים החליטו להתנדב עם קשישים. הם בחרו לעשות זאת עם מאוחדת ויצרו קשר עם אסנת קרני, עובדת סוציאלית מחוזית. שיתוף הפעולה היה פורה, שתי בנות צעירות היו מגיעות במשך שלושה חודשים ויושבות עם קשישה פעם בשבוע במרפסת".

האם ההתמודדות שלך בזמן הקורונה מורכבת יותר?

"בוודאי. מדובר בהתמודדות שהיא לגמרי אחרת, יותר קונקרטית. בתקופה הזו אנו מגיעים למקרים או מצבים שאינם בהגדרת התפקיד שלנו. למשל: אישה שהאחיות יצרו איתה קשר במסגרת הטיפול של מאוחדת לבדיקת שלום הקשיש בעידן הקורונה. זה היה ביום חמישי, בשבע וחצי בערב. האחות התקשרה אליי ושברה את הלב. הקשישה, עיוורת בת 82 אוכלת רק אוכל קר מפני שלבשל היא לא יכולה ואין מי שיביא לה אוכל חם או יקנה לה. לעתים היא נעזרת רק בשכנה שקונה לה אוכל מהמכולת, ואין לה מה לאכול. בכל תקופה אחרת, מעבירים לרווחה, זה אפילו לא היה מגיע אליי. התקשרתי אליה למחרת בבוקר, בדיוק התפחתי בצק והוצאתי בשר לארוחת שישי ותוך כדי שיחה אני שואלת אותה 'מה תאכלי בערב?' והיא ענתה לי 'את הקוטג' שקנתה לי השכנה, חתיכת לחם וזהו'. שמעתי את זה, חשבתי שאני מתה. אמרתי לבעלי שלא יעבור לי בגרון שום אוכל אם האישה הזאת תאכל קוטג' בערב שבת. יצרתי פניה לארגון 'אדם לאדם', וחזרו אליי מיידית מתנדבים, יחד הרמנו פרויקט וכבר לאותו הערב היא קיבלה שלושה קילוגרמים של אוכל חם ועוד שתי חמגשיות אוכל חם ויין לקידוש. חזרו אליי עוד כמה מתנדבים בכדי לסייע אבל בשלב מסוים זה לא היה רלוונטי, כי היה לה יותר מידי. הייתה לי אנחת רווחה. יותר מכך, אחת המתנדבות דאגה שכל יום היא תקבל מנת אוכל הבייתה ומתנדב נוסף שהיה מעורב בחסד הזה ערך עבורה קניות בסופר. פשוט בכיתי שהצלחנו. הקשישה גרמה לי להזיל דמעה ולהתרגש מאוד. את רואה לפעמים צער שאדם חווה ושבאמת קשה – ובמיוחד לאדם בגיל שלה. כשהתקשרתי אליה היא אמרה לי 'כפרה עלייך, איך עזרת לי'. אי אפשר להישאר אדיש לזה. פשוט אי אפשר".

מה זה עושה לך באופן אישי?

"דבר כזה מעצים פי עשר את התפיסה וההבנה שלי על המקצוע בו בחרתי, של מה זה עבודה סוציאלית ומה בעצם אני מסוגלת לעשות עבור האחר ואיך אני תורמת בפועל. זהו סיפוק מאוד גדול, התחושה היא שאני חלק מאוד גדול ממה שקורה כאן. בסופו של דבר זו זכות לעזור ואיך אמרתי ליובל זנדבנק יוזם 'אדם לאדם'? לפעמים צריך לקרות משהו גדול בשביל שנשים לב לדברים הקטנים. במקרים כאלה אנו שמים לב לאנשים השקופים שלא רואים אותם ביום יום ולמצוקות האלה שהם חווים – ומבחינתי, להיות שם, להקשיב, להרים את הכפפה ולעזור – זו זכות".

את בעצם נמצאת בשעת חירום 24 שעות ביממה. מצד אחד, העבודה האינטנסיבית, מצד שני הילדים שבבית. איך את מסתדרת?

"נכון, התקופה הזו היא כל הזמן שעת חירום, בבית ובעבודה. זה לא שאני מגיעה הבייתה ואפשר לשים רגל על רגל, לנוח, לנשום ולצבור אנרגיות ליום הבא. אני חיונית מכורח התפקיד, בעלי עובד הייטק חיוני שעובד מהבית. מצד שני הילדים בלמידה מרחוק. יוצא שהוא לא ממש עובד והם לא ממש לומדים. אני מגיעה הבייתה לבית עצבני וצריכה לאסוף את כולם, כולל את עצמי אחרי כל היום הזה למרתון חדש. זה באמת קשה, לא פשוט, העייפות גדולה והיא לא רק נפשית אלא גם פיזית".

ובכל זאת, איך את מתמודדת?

"משתדלת להסתכל על דברים אחרת, לעשות מיינדפולנס, שמאפס וגורם להסתכל על מה שיש ולהודות על מה שיש ולקבל את הדברים כפי שהם – ובנוסף להגיד שזה מה שיש כרגע, בלי שיפוטיות. זה לא פשוט מפני שיש לי זוג הורים שהם בני 70 פלוס, והם רואים את הילדים דרך החלון – וזה נורא קשה. אמא שלי כל היום בוכה ואני מסבירה לה שלא בחרנו את זה, שלא ידענו שזה יבוא וזה מה שיש, וזה יעבור".

לסיום, מה אפשר לאחל לך?

"כרגע בריאות, נראה לי שזה הכי טוב לכולם ואחרי זה גם בריאות. אאחל שבאמת נצליח לשמור על הגחלת, על האהבה, על התשוקה שלי למקצוע ולמהות שלו – ולהמשיך לעשות את מה שאני הכי אוהבת בעולם, זה נראה לי איחול שהייתי רוצה שלא ייגמר לעולם. אני באמת לא רואה את עצמי עושה שום דבר אחר חוץ מזה, ומקווה שגם עוד 20 שנה אגיד את אותו הדבר".

מערכת חדשות אפס שמונה מכבדת זכויות יוצרים ועושה את מירב המאמצים לאתר בעלי זכויות בפרסומים ו/או צילומים המגיעים אלינו. אם זיהיתים צילום ו/או כל פרט שיש לכם זכויות בו/בהם, אנא פנו אלינו לבקש לחדול מהשימוש בו/בהם באמצעות כתובת האימייל [email protected]

אולי יעניין אותך גם:

תגובות

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן