יום ראשון בבוקר. יום של דיון (אחת לשבוע) בועדה בה אני חבר. בפעם הראשונה מזה חודשים רבים במשרד עצמו, לא בזום. בעצם, בשביל מה מבטלים את הזום, קוראים אותך למשרד? למה שלא נמשיך עם הזום החביב?
רק בגלל שהקורונה נעלמת מכאן – צריך לקום מוקדם, להסתדר, להתארגן, להתאפר, להתהדר, ללבוש מכנסיים וחולצה של פעם, לקחת בקבוק מים, להתעטף במסיכה, להיכנס לקופסת המכונית, להזדחל בין טורי הרכב העצבניים, לחפש חנייה על אי תנועה נידח, לצאת אל השרב המעיק, להיכנס לכלוב מעלית, להבין מתוך המראה ששכחת לקצץ שתי שערות מתחת למצח.
למה באמת שלא נמשיך עם הבית העוטף, החדרים השלווים, השירותים הקרובים?
בדרך מהמעלית אל המשרד אני חש עדיין כתלמיד כיתה א’ ביומו הראשון, כטירון בדרכו לבקו”ם (לקֶלֶט). אבל, כאשר אני פותח הדלת – אולם גדול ומאוורר מקבל אותי (בקורונה עברנו למשרד חדש), חלונות גדולים לנוף שבחוץ, עציצים עם פרחים וביניהם – שני מסכים גדולים שלא היו בעבר.. אני נמצא בטבורו של הדיגיטל, העולם העכשווי והדינמי. העמיתים לפעילות, הוד מעלתם חברי הועדה, נראים מלאי חִיוּת, קורנים אנרגיות, מציצים לכל עבר, הם אינם סטטיים כפי שנראו בחלונותיהם בשנה האחרונה. החיוך שלהם אליך הוא אותנטי, ריאלי, לא מתפתל מתוך המחשב.
בין לבין אני יכול להתעניין על המחירים של הבגדים בקניון הסמוך, לשאול על הנכדים שמתגייסים לצבא, לברר אם המזכירה החדשה נמצאת בפרק א או שכבר חצתה לפרק ב. אני נהנה מהקפה מהמכונה (בבית אין לי, צריך להשקיע זמן בניקוי) מהפרגולה במרפסת, ממוסיקת המעליות שבפרוזדורים. נכון, אריק איינשטיין אהב להיות בבית עם התה והלימון והספרים הישנים, אבל גם הוא היה מודה שישנם דברים אותם לא תמצא בבית, אפילו לא בבית שלו.
לכן חברים – אִמְרוּ תודה לבורא עולם שמוציאנו אט אט מהקורונה. אל תחששו לצאת מ-ד’ אמותיכם, לוותר על הזום, לקלוט מחדש את העולם שמבחוץ בכל חושיכם, כל אחד עם חושיו הפרטיים שלו.
