פרסום תוכן השיחות של ביבי ונוני אסורה מדין תורה. עצם הפרסום משבש את החקירות ואינו מאפשר עשית משפט צדק. משפט שדה זה מחייב את סגירת התיק. המדליף עובר על איסורים רבים כמו הולך רכיל או עשיית שיימינג והכפשת שם. לכן, בחברה יהודית דמוקרטית אסור להדליף חומרי חקירה כל עוד לא עמדו במבחן משפטי, מחשש למשפט שדה המונע משפט צדק. סיפוק יצר המציצנות והשמחה לאיד מלבין פנים ושופך דמים, אמר הרב אפרים זלמנוביץ הרב הראשי מזכרת בתיה.
לפני אלפיים שנה סילק רב אמי מבית מדרשו תלמיד שהדליף סוד. במסכת סנהדרין (ל”א א’) מסופר שעשרים ושתיים שנים לפני אותו מאורע המובא בתלמוד, למדו התלמידים דבר סוד. הנוכחים קבלו על עצמם לנצור אותו בלבם, וחלילה מלפרסם הדבר. אותו מגלה סוד, סבר כי רבים כבר יודעים מהסיפור, מה גם שעברו מאז כל כך הרבה שנים, החליט להתפרסם והלך וגילה הסוד ברבים. רב אמי, ראש הישיבה, כעס עליו וסילק את המדליף מהמוסד ואמר: זה מגלה סודות אין לסמוך עליו. מכאן רמז שיש לפטר את המדליף. הוא מגלה סוד וגורם נזק לאנשים. בוודאי שאין לפרסם מידע חסוי, הן תלויים בו חיי אדם. העושה כן מסכן חיי אדם. עליו לשאת בעונש. גם לשלם כל נזק שנגרם מגילוי הסוד. פעמים שהנזק הנגרם כלל אינו ניתן לתיקון ואין החוטא יכול לעשות כלל תשובה על כך.
ראש הממשלה בנימין נתניהו אינו המנהיג הראשון שניסו להפילו על ידי הדלפה מכוונת. קדם לו משה רבינו. מספרת התורה, אודות משה רבינו שגדל וחי בבית פרעה, שנאמר “ויגדל הילד ותביאהו לבת פרעה, ויהי לה לבן. ותקרא שמו משה. ותאמר, כי מן המים משיתהו” (שמות ב’ י’) בת פרעה חינכה אותו וטיפחה את אופיו, להיות בעל דחף פנימי חזק לסייע לזולת שנאמר “ויהי בימים ההם ויגדל משה” אינו מסוגל לעמוד מן הצד והיה נוהג לבקרם בגושן “וירא בסבלותם” נתן עיניו ולבו להיות מיצר על בני עמו (בראשית רבה).
לפתע, ראה איך איש מצרי מכה איש עברי. “מלקהו ורודהו” (רש”י). כידוע, בני נוח, אזהרתן זו מיתתן, והם מוזהרים על הכאת ישראל (שפתי חכמים). שאל משה ברוח הקודש את המלאכים שעמדו לצדו: מה דינו של אכזר לב זה? אמרו לו: מוות. שאל: היצא מחלציו של רשע זה איזה צדיק שבזכותו הוא זכאי לחנינה? אמרו לו: לא.
“ויפן כה וכה, וירא כי אין איש, ויך את המצרי ויטמנהו בחול. ויצא ביום השני, והנה שני אנשים עברים נצים. ויאמר לרשע: למה תכה רעך. ויאמר: מי שמך לאיש שר ושופט עלינו, הלהרגני אתה אומר כשם שהרגת את המצרי. ויירא משה, ויאמר: אכן נודע הדבר. וישמע פרעה את הדבר, ויבקש להרוג את משה. ויברח משה וישב בארץ מדין” (שמות ב’). חז”ל מספרים שבשעה שהרג משה את המצרי וטמנו בחול לא היו עדים מלבד אחיו העברים. זרים לא ראו את משה רבינו הורג את המצרי בשם המפורש.
בתום החיסול והטמנת הגופה בחול, פנה משה רבינו אל כל היהודים שהיו עדים למעשה ואמר להם: ה’ המשיל את בני ישראל לחול. הוא הבטיח לנו שנרבה כחול הים. הנה כי כן, כשם שהחול בשעה שהוא נודד ממקום למקום אינו משמיע קול, כך אני מבקש מכם, אל תלשינו עלי ואל תוציאו עלי חלילה לשון הרע או רכילות, ולא תספרו לאיש בעולם את אשר ראיתם עתה.
דתן ואבירם, היו אלה העברים הנצים, אותם ראה משה ביום השני. הם היו נוכחים, ביום הראשון, בשעה שמשה הציל את העברי, מידי המצרי, הרגו וטמנו בחול. הם בגדו במשה והפרו את ההבטחה שנתנו לו לבל יספרו הדבר. מדוע? – דתן ואבירם לא רצו לעלות לארץ ישראל. היה להם טוב במצרים. הם הנהיגו את האופוזיציה למשה וביקשו למנוע ממנו את ההנהגה. אם יפילו את משה יוכלו לעכב את הגאולה וימנעו את היציאה ממצרים. הלכו לפרעה והלשינו על משה; הוא האיש שהרג את המצרי. פרעה הוציא צו הסגרה למשה וציווה להורגו. משה ברח מפניו למדין מאימת הדין.
“המגלה סוד חבירו הוא הולך רכיל” קובע בעל המצודת דוד, בבואו לפרש את הפסוק מספר משלי (י”א י”ג) “הולך רכיל מגלה סוד, ונאמן רוח מכסה דבר”. הרלב”ג מוסיף שם ומבאר “כי זה יגרום הפסד רב לאנשים”. המשנה (סנהדרין פ”ז מ”ו-ז) מורה לדיינים להוציא את כל הנוכחים מאולם הדיונים, קודם בואם לפסוק דין, כדי שלא ידע העולם; מיהו הדיין המחייב ומי המזכה. המשנה אף אוסרת על דיין היוצא מן הדין, לספר לעולם אני מזכה וחברי מחייבים, ומה אעשה שנותרתי כדעת מיעוט. גם על זה אמרה התורה “לא תלך רכיל בעמיך” (ויקרא י”ט ט”ז).
השולחן ערוך (חושן משפט בהלכות דיינים י”ט א’) פסק “אחר שנשאו ונתנו בדבר, מכניסים הבעלי דינים, וגדול שבדיינים אומר: איש פלוני אתה זכאי. איש פלוני אתה חייב. ואסור לדיין לומר כשיצא מבית הדין: אני הייתי מזכה אבל חברי רבו עלי. והעושה כן הוא מכלל הולך רכיל מגלה סוד”. ספר מאירת עיניים שם מבאר הטעם על מה ולמה הגדול שבדיינים מקריא את פסק הדין “שלא ירגיש בעל הדין מי זיכה ומי חייב”. הש”ך שם בשם מהר”א שטיין מוסיף “מכאן שגם אסור לומר לנידון, הדיין חייב אותך שלא כדין”.
החכם באדם אמר “המכסה דבר” הוא “נאמן רוח” הבה נקפיד שלא להוציא מפינו אפילו מילה אחת המזיקה לאחר. כך נוהג יהודי.
