באחד מימי ששי האחרונים התיישבתי לצפות ב”סוכן תרבות” – תוכניתו של קובי מידן. התכנית, צריך לומר – מעשירה תורמת בנושאי תרבות החל מספרות ועד לקומיקס, מומלצת בחום לכל מי שקרוב לנושאים אלה. ויש בה משהו נוסף – היא מרחיקה אותך מגיבורי השבוע הרגילים – פוליטיקאים, פרשנים, מלהגים, קורונאים, סלבים ועוד – ונותנת ביטוי לגיבורים מסוג אחר.
אלא שבאותו יום שישי – צץ ועלה מישהו שאת פניו רואים דווקא, והרבה, במשך כל השבוע, פעם בערוץ אחד, פעם בערוץ אחר, פעם כנציג המסעדנים, ופעם נוספת בפרסומת ואולי פעם נוספת שאני לא זוכר. אין ספק, האיש – חביב אמיתי, עובר מסך מצוין, מקרין נועם, מקצוען בתחומו, אבל כמה פעמים צריך לראות אותו, את השף חיים כהן? אותו ואת כל עמיתיו הבכירים למקצוע השֶפִיוֹּת?. כולם, כולן הפכו לגיבורי תרבות, סלבים זוהרים, ותוכניותיהם על מכמני המזון הן לחם חוקנו מדי יום ולילה. כמעט 24/7.
למען הגילוי הנאות – אני נִמנה עם אלה שאוכלים בשביל לחיות ולא חיים בשביל לאכול אבל אני יודע להעריך את הטעימה המתאימה כמו גם את ההנאות של שאר החושים. אבל ראבק, כמה אוכֶל מעטירים עלינו כלי התקשורת, כמה קישים וכמה דימסאמים וכמה קוסקוסים מראים לנו (לטעום הרי אי אפשר) בחדשות? כמה תחרויות של שף השפים? כמה מסעדות מקבלות בָמָה בפריים בפתיחתן (ומאוחר יותר נסגרות לצערנו)?
ונשאלת השאלה: האם צעירי היום נוהִים בהמוניהם למסעדות בגלל אווירה של אכול ושתוה כי מחר – לך תדע מה יקרה (פנדמיה, צונאמי, טילים מחיזבאללה, קרחון מהקוטב, לייזר מהמאדים?); והערוצים מזהים זאת ומתנהלים בהתאם, הם הרי צריכים להיות כלכליים; או – שזאת מזימה בינלאומית של הארכי-שפים להבהיר לכולנו שלכל חציל יש נשמה של אציל ובכל פשטידה מוטמע סוג של תודעה. ולהסברים של הארכי מתלווה גם ארשת פנים רצינית כאילו היו הם ראשי ממשלה לפחות.
בתיאבון לכולנו – מכל הלב.
