ראיון כזה עוד לא קראתם עם מפקד תחנה במשטרת ישראל, האמינו לי. בפתח חג הפסח עם בוא האביב והכמיהה לחירות, נפגשתי עם סנ”צ דודי מירון לראיון פתוח.
האיש הזה, שממש בקרוב יקבל דרגת נצ”מ, בעל רקורד אדיר ועשיר בשירות המדינה, הוא הדמות הטובה ביותר שיכולה המשטרה להציג בימים מאתגרים אלו. בזמן שהתדמית של המשטרה לא בשמיים, בלשון המעטה, וריבוי האלימות, פיגועי הטרור וההד מהשבעה באוקטובר שכנראה לעולם לא ייעלם מהנוף, בא דודי מירון [נולד וגדל בשדרות, מתגורר עם משפחתו בראשון לציון] ושופך את הלב על השולחן – בראיון אותנטי, ללא מניירות, בלי בקשות מצידו וללא שאלות מוכנות מראש.
סנ”צ מירון, מפקד תחנת משטרת לוד הנכנס, בעל ניסיון מבצעי רחב מאוד. היה יס”מניק במשך 16 שנים, מתוכם 8 שנים פיקד על יס”מ שרון, יס”מ שפלה ויס”מ מרכז; כיהן כסגן מפקד תחנת רמלה במשך שלוש שנים; שנתיים כמפקד השכונות הערביות בלוד; שימש סגן מפקד תחנת ראשון לציון, לאחר מכן כקצין אג”מ קדמה [טייבה רבתי]; לאחר מכן כמפקד התחנה ברמלה במשך ארבע שנים; בתפקידו האחרון כמנהל תחנת רחובות [וכלל גם נס ציונה, המועצות קריית עקרון, מזכרת בתיה וחלק ממועצת גזר] כיהן שלוש שנים וחצי.
לפני חודשיים עבר לתחנת לוד. לדבריו, “בתפקיד הזה ובעיר הזאת אני מרגיש בנוח. פה זה האזור שאני שוחה בו הכי טוב”.
כשהודיעו לך שאתה עובר לפה היית מרוצה? זה מאתגר אותך?
“כל התפקידים שלי היו תפקידי ליבה, של מפקד, והתפקיד הזה בלוד תפס אותי אחרי השביעי לעשירי. גם אני מושפע מאוד ממה שהתרחש, זה תפס אותי בהרבה מאוד חלקים בחיים שלי, כי המשפחה שלי משדרות והחברים שלי מהעוטף – והכל פה התערבב לי. למרות שזה תפקיד מפקד תחנה שלישי שלי, הרגשתי שזה המקום שאני רוצה להיות בו, שאני לא רוצה לצאת מהציר הפיקודי הזה, של מישהו שמשפיע ממש באופן מהותי על ציבור שלם, הרגשתי שאני רוצה להמשיך בערוץ הזה – ולכן מאוד שמחתי מהמינוי. כשהודיעו לי, התחברתי לזה ממש ברמה הרגשית”.
הזכרת את השבעה באוקטובר. איפה האירועים מצאו אותך?
“ביוון… אני ביוון, הבנות שלי, שתיהן, פה בארץ – אחת בצפון עם החבר שלה, אחת לבד בראשון לציון, והמשפחה שלי בשדרות, 700 מטר מתחנת המשטרה. אחי הקטן שולח לי את הצילום הראשון שיורים בניידת, הוא אומר לי ‘תגיד, זה אמיתי’?, אחרי זה הוא שולח לי תמונה של הזקנות בתחנת האוטובוס ואחרי זה שולח לי הקלטה, הוא אומר לי ‘תשמע, דודי יש פה טילים, אבל אני שומע גם ירי נקל (נשק קל-ל”ל), ליד הבית’. אני מנסה בשש וחצי בבוקר להבין… ואין עם מי לדבר, אף אחד לא עונה לטלפון. זוג חברים שהיו איתנו – הבן שלהם נמצא במסיבה, בנובה, הילד רץ בשדות הוא מתקשר אליהם ואומר להם ‘יורים פה טילים ואין לנו איפה להתחבא’. הוא עוד לא סיפר שהגיעו מחבלים למסיבה, והיא מבקשת ממני שאעזור לאתר אותו. אני שם – ואף אחד לא עונה לי לטלפונים, אנחנו עוד לא מבינים מה קרה. לאט לאט מתחילים להבין שזה יותר מטילים, בשלב הזה ניסיתי להשיג טיסה חזרה, וגם בזה הייתה אי וודאות. חזרתי יום אחרי, נחתי ב-12 בצהריים ובשתיים הייתי בתחנה”.
מה עובר בראש ב-24 השעות האלה?
“נורא”, הוא לוחש, “אני אפילו לא רוצה לדבר על זה… אישית עברתי משהו מאוד מטלטל. הבת שלי הייתה בהתקף חרדה מטורף”.
אתה שומע על שוטרים שנרצחו, אזרחים שנרצחו, מחבלים בכל מקום, האירוע לא נגמר. פחד אלוהים.
“אני לא ראיתי את הדבר הזה שנקרא פחד – בטח לא בתחנת המשטרה. אני מניח שמי שהיה שם במסגרת ההיתקלויות, היה לו את המימד הזה, כשאתה נתקל ורואה את זה בפועל – וגם שם ראינו ששוטרים היו גיבורים ממש, גיבורי ישראל שעמדו בפרץ שם. אני חושב שגם בניתוח שאנחנו עושים היום, אפשר לומר בפירוש: המשטרה מנעה את פשיטת המחבלים, שהפשיטה הזאת תחרוג מהאזור ותתחיל לזלוג. אם הם הגיעו לאופקים מה זה להגיע לאשדוד ולאשקלון? בדקות הם היו עושים את זה.
בתקופה הזאת הייתי מפקד תחנת רחובות – לא רק שלא ראיתי פחד בקרב השוטרים, אלא הירתמות עצומה. היו לנו שוטרים שלא הסכימו ללכת הבייתה, הייתה לי יתירות של שוטרים פי 1 וחצי מהתכנון שלי, בגלל שוטרים שלא הלכו הבייתה. אני מרגיש גאווה עצומה להיות חלק מהשוטרים האלה ומהאופן שבו הם התנהלו מול כל האתגר הזה”.
הכרת חלק מהשוטרים שנפלו?
“כן, גם שוטרים, גם תושבים. אני לא רוצה לדבר על זה…”
ובכל זאת, מה אומרים להורים שלך, לאחים שגרים שם?
“דיברתי איתם כל הזמן. האחים שלי – בגלל שיש להם ילדים – יצאו מיד מהעיר, היו פליטים. ברגע שהם זזו לבתי המלון עשיתי סיבוב ודאגתי לבדוק שהם בסדר. ההורים שלי לא הסכימו בשום פנים לצאת. דאגתי להם לאוכל, לא היה שם חנויות פתוחות, איפה לקנות אוכל, כלום. הצלחנו טיפה להוציא אותם, הם היו שבועיים בחוץ וחזרו בחזרה. אמא שלי אמרה ‘אף אחד לא יוציא אותי מהבית’ ואבא שלי עושה מה שאמא שלי אומרת – וזהו, מאז הם נשארו בשדרות ולא הסכימו לזוז. הרבה מבוגרים פעלו כך”.
ובפנים, מה התחולל? מה הרגשת? שמשהו עלול לקרות להם?
“כן. התחושה שהם שם, והפחד שיקרה להם משהו – זה משהו שקיים בי כל הזמן. העניין הוא שזה לא יכול לנהל אותך, אני מנהל מערכת, לא נתתי לזה להשפיע עליי, ראיתי איך מפקדים בדרגים שלי התמודדו עם הדברים האלה – בסוף, ההתנהגות שלך משפיעה כלפי מטה באופן דרמטי, מצפים לראות שאני יציב, דרוך, שקול”.
אגב, יצא לך לבקר באזורים שנפגעו?
“בהתחלה, לא יכולתי לזוז לשם בכלל, לא יצאתי מהתחנה בשבועיים הראשונים, הלכנו הבייתה רק להתקלח, כי כל הזמן היה ירי. בשדרות הייתי אצל ההורים, אני עדיין לא מוכן להגיע לאזור תחנת המשטרה ולא לנסוע ליישובי העוטף, גדלתי במקומות האלה כילד, החברים שלי משם, בינתיים זה עוד קשה”.
ניכר כי השיח על אירוע הטרור הרצחני והמתמשך שהתנהל במרחק נגיעה ממשפחתו וחבריו מצליח לעורר בו אמוציות. “תראי, התגייסתי לצבא, לאינתיפאדה, זה היה השירות שלי. לאחר מכן התגייסתי ליס”מ. הייתי שם במשך 16 שנה. אין נקודה שבה הייתה סערה בארץ שלא הייתי בה, אני יודע להתמודד עם מצבים כאלה. ב’שומרי חומות’ כשבלוד ורמלה הייתה המסה המרכזית, ואני הייתי מפקד תחנת רחובות, הייתי מהשנייה הראשונה שזה התחיל פה במשך כמה שבועות בלוד. לא זזתי מכאן. כל מפקדי התחנות היו בלוד, ולי הייתה את הגזרה הערבית. אבל שום אירוע לא היה עבורי כמו השביעי לאוקטובר, שם ממש חיללו את הבית, ממש נכנסו לנו… זו טראומה אמיתית עבור כל המדינה הזאת”.
וכעת, כמפקד תחנת לוד, איך האירועים האלה משפיעים בעיר מעורבת?
“באופן כללי, עיר מעורבת טומנת בחובה הרבה מאוד אתגרים שאין בעיר קלאסית, ובסוף יש כאן ציבור. יש לנו כמאה אלף איש, 30 אחוז לא יהודים, ורוב השכונות מעורבות. אם היינו אומרים שהיהודים הם צבע אדום והערבים הם צבע לבן אז הצבע השולט בלוד הוא כתום. יש מקומות שיותר, יש מקומות שפחות, אבל בגדול חיים בעיר הזאת ביחד. יש כאן תמהיל מעורבב, ולמרות זאת הוא שונה מאוד. האופן שבו הערבים והיהודים מתנהלים – שונה, בעיקר תרבותית. מאז השבעה באוקטובר, אצל כל צד נוצרו הפחדים. בסוף, אנחנו כמשטרה צריכים לגשר על כל הפערים האלה כי לכל הפערים האלה שנוצרים יש אדוות שמשפיעות על הקשר, על ההתנהגויות. ראינו למשל, שהערבים הישראלים מאז השביעי לאוקטובר הסירו את הידיים שלהם, לא היו לנו חיכוכים בין יהודים לערבים”.
“הדבר הזה היכה את כולם, כל אחד מהזווית שלו. בסוף זה יצר אי חיכוך בשלבים האלה. על ציר הזמן אנחנו זוכרים שהיה כאן את שומרי חומות. האפקט של הטראומה יורד ומצטמצם ומתחילים לחזור לאיזושהי שגרה ויכול להיות שנראה התנהגויות מהגוונים האלה ויהיו לזה טביעות אצבע בהמשך. כרגע, גם אם יש דברים שוליים הם לא דרמטיים. האופן שבו אני מסתכל על העניינים – זה איך אני מייצר ביטחון ותחושת ביטחון. אני יכול לעשות פעולות שמוגדרות ביטחוניות פנומנליות, או לחילופין יכול להתרחש משהו פיקטיבי ברשת שלא מתאר בכלל את המציאות, והוא פוגע בתחושת הביטחון ולא באמת קיים – ולכן מבין שאני חייב להיות שקוף, נגיש וחשוף כי אני באמת דואג לביטחון, באמת משקיע, ובאמת שם וחשוב שיידעו את זה ויראו את זה ויבינו שיש מישהו שאכפת לו.
שתביני, אכפת לי, אכפת לקצינים שלי – ואני נדהם מהם, מהקצינים ומהשוטרים – כמה אכפת להם, כמה הם מחויבים, כמה הם רוצים שתהיה פה מציאות אחרת, שיהיה בלוד טוב ובטוח. כל מה שמתרחש משפיע על כל הקהילות, על כל הצדדים. יש ילדים בכל משפחה, זה לא משנה מאיפה היא, ובסוף אני צריך להגיע לכל המקומות האלה ולשמור כאן על כולם. אין מישהו שאני לא מתייחס אליו או לא שומר עליו ולכן אני צריך להיות גלוי, שקוף, זמין. הציבור כאן כל הזמן רוצה לדבר איתי”.
איך אתה עם זה? הרי קודמך בתפקיד, סנ”צ ששי שלמה, ממש היה עונה להם בווטסאפים, גם בלילה. אתה לא הטיפוס הזה.
“נכון. אני ער לעניין. ששי שלמה הוא יחיד סגולה. כשששי הלך הוא השאיר חלל בהקשר לעניין הזה, הרגישות אליו ברמה אישית הייתה בעוצמות אדירות. לי אין את היכולות האלה, ועבור זה יש את יותם בן חיון שהוא המש”ק שמייצר את הקשר המידיי עבור הציבור, נמצא בכל קבוצות הווטסאפ, ברשת, הוא מקצוען בסוגיית התודעה ויחד עם דוברת המשטרה מזי באני, שצמודה אליי – אני לומד גם את העולם הזה.
“תראי, אני מקצוען בלהיות מת”ח. גדלתי בעידן שהייתי פחות חשוף, כיס”מניק. כשמתרחש אירוע אני כל כולי בעניין המבצעי. יחד עם זאת אני ער לזה שיש ציבור שלם שרק רוצה לשמוע אם זה היה אירוע פלילי או פח”עי ואם אנחנו שם, ביחוד אחרי השביעי לאוקטובר. אם הוא יודע שהמשטרה שם – הוא חוזר לישון. יותם הוא חלק ממני, הוא מונגש למידע וכשצריך לעדכן את הציבור הוא עושה זאת בצורה מאוד מדויקת ומסודרת”.
מה דודי מירון מביא איתו לתחנת לוד?
“אני בא עם ניסיון מבצעי רחב. באופן טבעי, אבל גם ניסיון רב בלהיות מפקד תחנה – שזה למעשה הציבור. בשורה התחתונה? כל אתגר מבצעי מרמה פלילית עד רמה פחעי”ת שמתרחש – עשיתי אותו כבר 300 פעמים ואני מומחה לתת לו מענה”.
“באופן כללי בעולם כולו מתוך מאה אחוז אוכלוסייה חמישה אחוז מתעסקים בפשיעה. מתוך כך אחוז מסוים מתעסק בפשיעה חמורה. בלוד האירועים בחמישה אחוז האלה הם יותר חריגים, כי רף האלימות בהם הוא הרבה פעמים רב יותר. זה נושא שהוא מדאיג, אנחנו יודעים, כמות אירועי הירי שיש בלוד היא פי 700 מרחובות וראשון לציון, אבל גם שם יש”.
כמות הפשיעה קשורה למגזר הערבי?
“בוודאי. אין איפה להתחבא. יש שם סכסוכים קשים. עובדתית, הם פותרים בחלק מהמקרים את הבעיות בעצמם על ידי שימוש באלימות ובאירועים שהם אירועים קשים. האירועים האלה פוגעים מאוד בתחושת הביטחון של הציבור – גם אצלהם. חלק מהסכסוכים הם סכסוכי דמים שיותר קשה לסיים אותם ויש להם איזושהי המשכיות.
אנחנו מאוד ערניים מודיעינית למה שמתרחש, מאוד מעורבים בתוך המשפחות, עוסקים גם בדלתא מבצעית שמנסה לאסוף ראיות ומנסה למנוע את האירועים אבל גם בדלתא של הידברות, להשכין שלום בסופו של דבר בין הניצים, פועלים בכלל הערוצים, זה התפקיד שלנו. להגיד לך שאני אפתור את כל בעיות הפשיעה בלוד? זה יהיה לא רציני להגיד את זה, אלא אם אהיה בקדנציה של 30 שנה ואולי אוכל לבנות תכנית כזאת. מה כן? אני יכול לשפר את זה במידה מסוימת ולהבטיח שאעשה את כל מה שאני יכול, כל מה שאני יודע לעשות ואביא את כל הכלים האפשריים כדי שהמצב יהיה יותר טוב, שתחושת הביטחון תעלה והמצב הביטחוני בתוך העיר יעלה – ואני מדבר פה על המימד הפלילי”.
ועדיין, אי אפשר להתעלם למשל, מכמות מקרי הרצח של נשים בעיר.
“העניין הזה הוא נושא ליבתי, מאוד מרכזי, בעשייה של משטרת ישראל. מתוך 100 אחוז מתפקידי כמת”ח, 30 אחוזים הם טיפול בנשים בסיכון. יש לנו שגרת מטה ספציפית לעניין הזה. פעם בשבוע אני עושה בקרה עם פורום שמדבר רק על הנשים בסיכון. ברמה העקרונית, אני חי את הנשים בסיכון. כל אחת מקבלת מעטפת מלאה, יש קשר איתן, מחלק משפחה שלם, איסוף מודיעיני ורווחה. מספיק מידע מודיעיני קל וכל התחנה עוצרת כל מה שהיא עושה ומטפלת רק בעניין הזה. בסוף אנחנו מבינים שמדובר כאן בקורבנות שאנחנו לא מוכנים להכיל אותם, ולכן אנחנו משתמשים בכל הכלים, ואני אומר לך שאנחנו עושים דברים דרקוניים בהקשר הזה, קיצונים, עושים הכל כדי שאישה לא תיפגע. את מאמינה שעברתי הכל? לכן את העניין הזה אנחנו לא מוכנים לקבל. נקודה. לא רק אני, כל מפקד תחנה בארץ”.
נכון להיום, מהם שלושת הפרמטרים שהכי חשובים לך לטפל בהם?
“תראי, העיר הזו היא עיר בטראומה משומר חומות, יכול להיות שהאירוע באזור הדרום העיר את הנושא הזה. בסוף, מה שקרה – קרה בבית של האנשים, ולכן התפקיד שלי הוא קודם כל לייצב. אנחנו מאוד מאוד נוכחים בפועל ונגישים לציבור באזורים האלה שבהם היה את האירועים כמו בשכונת רמת אשכול, מתוך רצון לייצר הרגעה, תחושה של ביטחון, נורמליות, סדר.
הנושא הבא שאני עוסק בו זה סוגיית הסכסוכים – ובעניין הזה אנחנו עובדים מאוד מאוד קשה כדי לצמצם את אירועי האלימות והרצח, עובדים על זה בצורה קשה מאוד.
הנושא השלישי הוא הסוגייה שצורכת המון אנרגיות – נשים בסיכון. יש לזה שגרת מטה שלמה, עבה, מתישה אבל אני אומר לשוטרים שלי תמיד: אנחנו פה לקדנציה, תגזרו על עצמכם שבקדנציה שלכם כמה שפחות נשים ייפגעו. אני אומר את זה גם לעצמי כי בסוף אני לא יודע אם אני יכול לתקן את העולם, אני יודע שבפרק הזמן שאני נמצא, צריך לעשות את הכי טוב שאנחנו יכולים, בואו ניתן את הכל, ואנחנו יודעים שאנחנו לא לבד במלחמה הזאת – אלא כל גופי הממשלה, כל משרדי הממשלה מחינוך ועד תשתיות, זה עמוק, אבל אנחנו בתחום שלנו עושים את הכי טוב שאנחנו יכולים כל עוד אנחנו כאן”.
מסקרן אותי, מה ההישג הכי גדול שלך בכל השנים האלה?
“כשאתה מסתכל על קריירה, במיוחד בתחומים האלה, יש כל מיני סוגי הישגים. זה יכול להיות הישג אישי, התפתחותי. אני יודע בוודאות שהצלתי חיים, לפחות 30 אנשים מתוכם נשים, ילדים וגברים. הצלתי את החיים שלהם בוודאות, בהחלטות שלי, פעולה מתמשכת שהצילה בן אדם, חלק פעולה דחופה ומיידית וחלק תהליכית. נראה לי שההישג יושב שם”.
להיות מפקד תחנה במשטרת ישראל, זו שליחות מבחינתך?
“שאלה גדולה מידי. אני מרגיש בשליחות בתפקיד אבל זה לא רק שם. בסוף אני ציוני מאוד, אני גאה מאוד במדים, אני גאה בדגל שיש לי על החולצה, אני מודה לאלוהים שניתנה לי הזכות להיות בפוזיציה שאני נמצא בה כי אני מרגיש שאני בעל ערך עבור אנשים אחרים. אני מודה לאלוהים שאני עושה משהו שאין לי איתו קונפליקט, שאני שלם. אני מאמין בזה. אם זו שליחות? לא צריך לשלוח אותי לזה, אני לגמרי שם. אני במקום שהוא טבעי לי.
לסיום, מה החלום שלך?
“לא כזה מסובך. אני אדם מאוד משפחתי, זה שבמהלך הראיון עוד לא קיבלתי טלפון מאף אחת מהילדות – אני בשוק… יש לי חיבור מדהים עם הילדות ועם האישה. בסוף בסוף, החלום שלי זה לראות אותן גדלות, בריאות, מאושרות ובעזרת השם לראות את הצאצאים שלהן. אני מאחל לי שהזוגיות עם אישתי תמשיך להיות כמו שהיא עד סוף החיים. שהאחים שלי יהיו בסדר. החלום שלי נמצא שם, במקום מאוד בסיסי”.
**
◼️ לקבוצת חדשות לוד והסביבה בווטסאפ לחצו כאן
■ לקבוצת חדשות בווטסאפ – מלחמה בישראל חרבות ברזל לחצו כאן
◼️ לרשימת קבוצות הווטסאפ השוות שכדאי לכם להצטרף אליהן – לחצו כאן
