בעקבות המיזוג של רשת וערוץ 10, "שיחת היום", תוכניתה של לוסי אהריש תרד מהמסך לטובת מהדורה מוקדמת עם יעקב אילון. נדהמתי לשמוע ש"רשת" החליטה להוריד את התכנית של לוסי מלוח השידורים. זו לא הייתה עוד ידיעה, כיוון שזו לא הייתה עוד תכנית.
רבים נהנו לשמוע את המונולוגים של לוסי בעיקר בנושאים מרכזיים שהיו על סדר היום. לוסי ידעה לבטא את עמדתה בבהירות בחדות ובאופן משכנע כך שלא היה ניתן להתעלם מעמדותיה. במקרים רבים ביטאה לוסי את הקו השפוי כפי שרבים היו מייחלים לראות, הייתה קוראת תיגר על אמירות של פוליטיקאים שעוררו סערה ציבורית או החלטות בעייתיות של הממשלה – ובתום המונולוג אי אפשר היה להישאר אדיש – ולכן ההחלטה של רשת לא הייתה מובנת וגרמה לתחושה שהיא לא סבירה על סף ניסיון לסתימת פיות.
תחושה של רצון להעלים תקשורתית את מי שלא נוח לו לשמוע עמדות עצמאיות שלא מתאימות לאג'נדה שלו. לתומי, ציפיתי שהדחה זו לא תעבור את הביקורת הציבורית, ונכון שצופית גרנט ביטאה את מחאתה על הורדת התכנית אך לא נשמעו קולות רועמים של הציבור כנגד החלטה זו. כנראה שסדר היום הציבורי שלנו כל כך עמוס שהחלטה כה רגישה נעלמה מהעין הציבורית והשלמנו מהר מדי עם העובדה שעיתונאית כה מוערכת בארץ ובעולם לא מוצאת את מקומה המכובד בטלוויזיה הישראלית.
לנו אסור לוותר על מקומה של לוסי בתקשורת, במיוחד בתקופה זו, בימים של ויכוח על חוק הלאום – ויכוח על יחסי ערבים-יהודים, על יחסי רוב ומיעוט בחברה הישראלית, בימים של מאבק קריטי על דמותה של הדמוקרטיה הישראלית, על שלטון החוק מישהו או מישהי חייב לומר דברים ברורים ללא משוא פנים, ללא גמגום, ללא אינטרסים זרים. מישהו צריך להיאבק על הקול השפוי במדינה – ואת זה לקחה על עצמה לוסי.
יתכן שדווקא פסק זמן עיתונאי זה מחייב מחשבה נוספת, כדי לבדוק היכן ניתן להשפיע יותר על הקורה במדינה האם התקשורת זו הדרך היחידה? אי אפשר להתעלם מכך שעיתונאים רבים החליטו על שינוי כיוון. הם הבינו שכנראה שלא די בכתיבה עיתונאית או בראיון טלוויזיוני או בעבודת תחקירים חשובה ופנו לזירה הפוליטית. כנראה שהמרחק בין התקשורת לעשיה הפוליטית לא משמעותי וקורץ לרבים, לאורך השנים נבחרו לכנסת בעיקר אישי ציבור בעלי הילה ציבורית, רטוריקנים מבריקים, אנשי צבא עם רקורד בטחוני מרשים, ונציגי מגזרים שונים בחברה הישראלית – אך אנשי התקשורת לא הטביעו את חותמם על הנעשה בכנסת.
בשנים האחרונות, כאמור המגמה השתנתה עם בחירתה של ח"כ שלי יחימוביץ' לכנסת, כשבעקבותיה הלכו לא מעט עיתונאים ונבחרו לכנסת בכל המפלגות. במציאות זו יהיה נכון לאתגר את לוסי ולומר לה שנכון שלתקשורת יש חשיבות עצומה במדינה דמוקרטית אך כנראה שהתקשורת לא יודעת להכיל את כולם, ולכן צריך לחשב מסלול חדש – ולעבור לזירה הפוליטית הגועשת בה יבואו לידי ביטוי הרבה ערכים שלוסי נאבקה בעבורם, ערכים שיש עליהם קונצנזוס רחב בקרב מגזרים רבים בחברה הישראלית וגם בחברה הערבית.
הסקרים שמתפרסמים לאחרונה מצביעים על כך שיש ציבור גדול במדינה שהתאכזב מהמנהיגות הקיימת והוא מחפש אלטרנטיבות חדשות, מועמדים חדשים למפלגות השונות ואין ספק שרבים היו רוצים לראות את לוסי מועמדת לכנסת ישראל. זה מקבל יתר ביטוי בימים אלה כשאנו מתבשרים על שינויים רבים בהרכב הרשימה המשותפת שבמסגרתם עוזבים את הכנסת – זחלקה וזועבי שסימלו יותר מכל את הניכור והאיבה בין החברה הישראלית והערבית, ועתה נוצרת הזדמנות מעולה ליצור מציאות חדשה שהיא חשובה לכולם – וללוסי יש מקום של כבוד ביישום משימה זו.
רוצי, לוסי, רוצי!
* הכותב: עו"ד אמיר ירון, סגן יו"ר האגף לאיגוד מקצועי בהסתדרות החדשה, חבר מועצת העיר רחובות לשעבר. כיהן במשך 20 שנה, ארבע קדנציות מוצלחות ברשימת מפלגת "העבודה".
