שלוש שנים אחרי 7 באוקטובר, בין הכיכרות, הפארקים והאנדרטאות שהתווספו בישראל, יש ברמלה מקום אחד שבו הזיכרון נשמע אחרת. יש בו נביחות. כלבים רצים זה אחרי זה, אנשים עומדים ומדברים, לפעמים ילד נכנס עם הכלב המשפחתי ולפעמים שני זרים מתחילים שיחה בזמן שהכלבים שלהם משחקים. זאת גינת הכלבים על שמו של אריה – אריק – חפץ ז״ל.
בטקס העירוני שנערך השבוע לציון שלוש שנים ל־7 באוקטובר הזכיר ראש העיר מיכאל וידל את הגינה כאחד המקומות שבהם בחרה רמלה להכניס את זיכרון בני העיר אל תוך החיים עצמם. לצד פארקים וכיכרות שהוקמו מאז המלחמה, נשאר גם המקום שנולד מבקשה אישית מאוד של אמא אחת: לזכור את הבן שלה דרך אחת האהבות הגדולות שלו.
אריה חפץ נולד ברמלה ב־21 באוגוסט 1995 לגניה ולקלים, אח לשמעון ולגיא. הוא גדל בעיר ולמד בתיכון אורט לילנטל במגמת תיאטרון. אפילו השם שבו הכירו אותו רוב האנשים היה במידה מסוימת יצירה שלו: הוא נולד בשם אריק, אבל כבר מגיל צעיר טען שזה "שם של ילדים" ושינה אותו לאריה.
הוא היה ילד שאהב לעשות דברים בעצמו.
כבר בגיל 11 עבד בסופרמרקט שכונתי כדי לחסוך כסף ולהיות עצמאי. בגיל 18 השתתף עם חברים בשיפוץ ביתה של ניצולת שואה. בהמשך למד אימון פיננסי ומנטלי, עסק בייעוץ עסקי ורצה לעזור לאנשים להבין כסף, להתקדם ולהגשים מטרות. על הרגל שלו קעקע מילה אחת באנגלית: Creator – יוצר. אותה מילה נכתבה אחר כך גם על המצבה שלו.
אחיו שמעון תיאר אותו כאדם ש"חי במקסימום": אופטימי כמעט באופן מוגזם, כזה שמרים את האווירה, רוקד במכונית לצלילי טראנס ומזכיר לכולם שכיף לחיות. הוא אהב לטייל, יצא להודו, למקסיקו, לקריביים ולאירופה, אהב מסיבות ואנשים והקיף את עצמו בחברים.
ובתוך כל הדברים שאהב הייתה מיקה.
אריה רצה כלב עוד כשהיה ילד. אמו גניה פחדה מכלבים וסירבה. בגיל 26 הוא כבר עזב את הבית ואימץ גורה בעצמו. הוא קרא לה מיקה.
הקשר ביניהם הפך מהר מאוד למשהו שהמשפחה לא יכלה לפספס.
כשהיה מגיע לבקר את אמו הוא היה שולח את מיקה אליה ואומר לה ללכת "להגיד שלום לסבתא". כשנסע לעבוד במשך כחצי שנה במקסיקו, מיקה נסעה איתו. בני משפחתו סיפרו שהוא התקשה להיפרד ממנה ולקח אותה איתו לאירועים ולנסיעות ארוכות.
ב־6 באוקטובר 2023 נסע אריה עם חברים לפסטיבל נובה ליד רעים.
בבוקר למחרת, כשהחלה מתקפת חמאס, הם ניסו להימלט.
אריה וחברו אילן סביאטסקי מצאו מחסה במיגונית סמוך לעלומים. מחבלים הגיעו למקום והשליכו רימונים פנימה. השניים הצליחו לשרוד ולצאת מהמיגונית, ואז ניסו לרוץ אל השטח הפתוח.
שם פגשה אותם חוליית מחבלים נוספת.
ירי נפתח לעברם.
אריה נפגע קשה. אילן נשאר לידו וניסה לעצור את הדימום ולהשאיר אותו בהכרה עד שכוח צה״ל הגיע. אריה הועבר למוצב סמוך, שם ניסו להציל את חייו, אך הוא מת מפצעיו.
בתוך כל זה הוא עוד הספיק לשלוח הודעה למשפחה.
"אם קורה לי משהו תדעו שאהבתי את כולם".
משפט קצר שנכתב מתוך מיגונית, בזמן שאף אחד עדיין לא ידע כיצד יסתיים הבוקר הזה.
אריה היה בן 28.
הוא הובא למנוחות בבית העלמין ברמלה, העיר שבה נולד וגדל.
ואחר כך נשארה מיקה.
יום לאחר המתקפה גויס שותפו של אריה לדירה בצו 8, והכלבה עברה למשפחתו של השותף. הוריו של אריה לא היו מסוגלים באותם ימים לטפל בה בעצמם, והיא קיבלה בית חדש. גניה סיפרה שהמשפחה המאמצת ממשיכה לשלוח לה תמונות. באחת הפעמים היא פגשה את מיקה בפארק הירקון והגיעה עם חטיף שקנתה במיוחד בשבילה. היא הגדירה את המפגש כעוצמתי וקשה.
כמעט שנתיים חלפו.
ואז עלה אצל גניה רעיון.
לא עוד שלט בלבד.
לא ספסל.
לא מקום שאנשים מגיעים אליו רק ביום הזיכרון.
היא פנתה לעיריית רמלה וביקשה להקים בשכונה שבה גדל אריה גינת כלבים על שמו.
הסיבה הייתה פשוטה.
אריה תמיד דיבר איתה על החשיבות של טיולים עם מיקה, על כך שכלב צריך לפגוש כלבים אחרים ולהרגיש חלק מחבורה. מבחינת גניה, מקום שבו אנשים וכלבים ייפגשו היה דרך הרבה יותר מדויקת לזכור אותו מאשר מקום דומם.
באוגוסט 2025, ימים ספורים אחרי המועד שבו היה אמור אריה לחגוג את יום הולדתו ה־30, נחנכה הגינה.
בני המשפחה הגיעו.
חברים הגיעו.
תושבים הגיעו עם הכלבים שלהם.
אילן סביאטסקי, שהיה עם אריה ברגעים האחרונים, הגיע גם הוא.
אמו של אריה אמרה בטקס שהיא מרגישה שחלום שמתאים לבנה התגשם.
ראש העיר מיכאל וידל תיאר אותו כאדם שאהב מוזיקה, ריקוד וטיולים, אבל "מעל הכול אהב לאהוב". הגינה, אמר, אינה מספרת רק על חיים שנקטעו, אלא גם על הדרך שבה אריה הסתכל על בני אדם ועל בעלי חיים.
וכך נולד ברמלה מקום הנצחה שאין בו דרישה להיות עצובים כדי לזכור.
אפשר לבוא אליו ביום רגיל.
אפשר שהכלב ירוץ.
אפשר לדבר.
אפשר לצחוק.
וזה דווקא מתאים לאדם שהמשפחה מתארת כמי שהתקשה לעבור ליד מישהו עצוב בלי לנסות להרים אותו.
הזיכרון שלו מצא דרכים נוספות להישאר בחיים.
אמו גניה עובדת במשרד החקלאות, וחוקר במכון וולקני שעבד לצדה קרא לזן תותים חדש שפיתח על שמו של אריה.
יש משהו כמעט לא מתוכנן בחיבור בין הדברים האלה.
גינת כלבים.
זן של תות.
המילה Creator על מצבה.
אלה אינם סמלי זיכרון ממלכתיים גדולים.
הם דברים שצומחים, רצים, משתנים וחיים.
אולי בדיוק בגלל זה הם מספרים אותו טוב.
שלוש שנים אחרי 7 באוקטובר, קל להגדיר אדם באמצעות האופן שבו נרצח.
אריה חפץ היה "נרצח נובה".
זאת עובדה.
אבל עבור האנשים שאהבו אותו, היא גם הגדרה קטנה מדי.
הוא היה הילד ששינה לעצמו את השם.
הנער שרצה להיכנס למגמת תיאטרון ולא ויתר.
האח שחלם בגדול.
האיש שרצה להיות עשיר מספיק כדי שההורים שלו לא יצטרכו לדאוג לכסף.
החבר שאהב טראנס.
האדם שקעקע על עצמו Creator.
והבחור שעזב את הבית כדי שסוף סוף יוכל לגדל כלבה.
כשהעיר רמלה ציינה השבוע שלוש שנים ל־7 באוקטובר, גינת הכלבים שלו כבר הייתה שם יותר משנה.
אף אחד לא צריך לקיים בה טקס כדי שהיא תמשיך לעשות את מה שנועדה לעשות.
כלב נכנס.
עוד כלב מצטרף.
אנשים נפגשים.
והשם של אריה נשאר בתוך מקום שהוא היה כנראה שמח להיכנס אליו עם מיקה.
בבוקר האחרון שלו, כשסביבו הכול התמוטט, הוא ביקש ממשפחתו לזכור דבר אחד:
"תדעו שאהבתי את כולם".
שלוש שנים אחר כך, רמלה בחרה לענות לו בדרך שלה.
לא רק לזכור איך הוא מת.
להשאיר בעיר מקום שמזכיר איך הוא אהב לחיות.
זכויות יוצרים: המערכת משקיעה מאמצים רבים באיתור בעלי זכויות היוצרים בתכנים המופצים ברבים. במידה ופורסמה מדיה שבעליה אינו ידוע, השימוש נעשה לפי סעיף 27א לחוק זכויות יוצרים. אם הנכם בעלי הזכויות, ניתן לפנות אלינו לצורך הוספת קרדיט או הסרת התוכן.
