במסיבה בתאילנד, בין צעירים בטיול שאחרי הצבא, עמדה גם תיקי ברזילי ממזכרת בתיה.
היא לא הייתה שם במקרה.
אלה היו החברים של אושר.
הטיול שאושר עצמה כבר לא תעשה.
והם החזיקו יחד דגל שעליו התמונה שלה.
הם רקדו. שמחו. בכו. תיקי הסתכלה על השקיעות שאושר כל כך אהבה ועשתה, לדבריה, את הדברים שהבת שלה לא הספיקה לעשות. היא נסעה לתאילנד ל־15 ימים, הצטרפה לחברים במסיבות ובטיולים והייתה איתם בתוך החיים שהיו אמורים להיות גם החיים של אושר.
כדי להבין למה אמא שאיבדה את בתה ב־7 באוקטובר מגיעה שנתיים וחצי אחר כך למסיבה בתאילנד, צריך לחזור למשפט שאמרה זמן קצר אחרי שהגיעה הבשורה.
"אני לא הולכת להיות אמא שכולה. אני הולכת להיות אמא שיכולה".
לא משום שהיא לא שבורה.
לא משום שהכאב קטן.
אלא משום שכבר מהרגע הראשון תיקי החליטה שהמוות של אושר לא יכתיב למשפחה שגם החיים צריכים להיעצר. בדף ההנצחה הלאומי של כאן מתועדות מילותיה: להיות אמא שיכולה לאסוף מחדש את המשפחה, לחזק, להרים, לכאוב יחד, לצמוח ולהנציח.
אושר שמחה ברזילי נולדה וגדלה במזכרת בתיה. היא הייתה בתם של תיקי וליאור ואחות לחמישה אחים ואחיות. היא הצטיינה בלימודים, למדה ביולוגיה וחקר מדעי המוח במסגרת תוכנית מצטיינים, התנדבה במד״א, לימדה את עצמה לנגן בגיטרה ובפסנתר וחלמה לעסוק בעתיד בחקר המוח וברפואה. עם גיוסה לצה״ל שובצה כסמב״צית, סיימה את הקורס ואת ההכשרה בהצטיינות ושירתה במוצב נחל עוז.
בבוקר 7 באוקטובר היא הייתה בחמ״ל.
לפי התיעוד הרשמי, אושר הייתה באותם רגעים הסמב״צית היחידה בעמדה. במשך כ־25 דקות המשיכה לבצע את תפקידה, להכין תמונת כוח אדם עבור הקצינות ולאפשר לחברות שהיו עמה להשתמש בטלפון שלה כדי ליצור קשר עם משפחותיהן. בתחקיר הקרב נקבע כי תפקדה למופת עד הרגע האחרון.
אחרי המתקפה הוגדרה אושר נעדרת במשך שבעה ימים.
ב־14 באוקטובר קיבלה משפחתה את הבשורה שהיא נפלה בקרב. היא הייתה בת 19 וחצי. למחרת הובאה למנוחות בבית העלמין במזכרת בתיה.
אבל בבית משפחת ברזילי נשארה חבורה שלמה שאושר הייתה המרכז שלה.
חברים וחברות שליוו אותה מגיל צעיר המשיכו להגיע. בהתחלה מתוך האבל. אחר כך גם בשביל הדברים הרגילים.
שלוש שנים כמעט חלפו, ותיקי מספרת שפעם בשבועיים, ביום שישי, החברים עדיין באים לבית המשפחה לאכול שניצל. אם לאחת החברות יש בן זוג חדש, גם הוא מגיע. תיקי נמצאת בקבוצת הווטסאפ שלהם. מבחינתה, מי שהיה חלק מהחיים של אושר ממשיך להיות חלק מחייה שלה.
יש משהו כמעט הפוך מהאינסטינקט הראשוני בשכול בדרך הזאת.
אפשר היה להבין אם היה קשה מדי לראות את החברים גדלים.
משתחררים מהצבא.
טסים.
מתאהבים.
מביאים בני זוג חדשים.
עושים בדיוק את כל הדברים שאושר הייתה אמורה לעשות איתם.
תיקי בחרה אחרת.
כשהחבורה סיפרה שהיא מתכננת את הטיול הגדול, היא הודיעה שתצטרף. אושר כבר דיברה בחייה על תאילנד, ולכן תיקי נסעה בעקבות החלום שלה. היא סיפרה שגם כשהיה קשה לראות את הצעירים ממשיכים קדימה בלעדיה, היא רצתה להיות שם, לחוות איתם, ולשאת את אושר איתה.
זו לא הייתה הפעם היחידה שבה ניסתה לחיות קצת מהחיים שבתה כבר לא תוכל לחיות.
תיקי נסעה גם לפיליפינים עם אמהות שכולות, צללה עם כרישים ועשתה דברים שבעבר לא הייתה מדמיינת את עצמה עושה. לדבריה, אושר נתנה לה אומץ.
ובתוך כל זה, אושר ממשיכה להתקיים גם בדרכים אחרות.
אחיה וחברותיה קעקעו את שמה ואת המשפט שהיה מזוהה איתה, "תמיד מחייכת". מאות ערכות טיפוח נשלחו ללוחמות לזכרה. אמבולנס של מד״א הוקדש לה, למי שהתנדבה בארגון בעצמה. אלפי נרות שבת עם תמונתה הופצו במיזם "האור של אושר". מסעות צבאיים הוקדשו לזכרה ופינות הנצחה הוקמו גם במוסדות אקדמיים מחוץ לישראל.
אבל דווקא בבית במזכרת בתיה נמצאת אולי ההנצחה הכי פחות רשמית והכי אנושית.
שניצל ביום שישי.
חבר חדש שמצטרף לשולחן.
קבוצת ווטסאפ שאמא של אושר עדיין חברה בה.
חברים שהופכים בהדרגה למבוגרים, ואמא שמבקשת לראות אותם ממשיכים לחיות גם כשכל צעד שלהם מזכיר לה איפה הבת שלה הייתה אמורה להיות עכשיו.
הם כבר לא בני 19.
גם אושר הייתה אמורה להיות היום כמעט בת 22.
אולי אחרי הטיול הגדול.
אולי כבר בדרך ללימודים.
אולי ממשיכה במסלול שעליו חלמה מאז התיכון.
את זה אי אפשר להשלים במקומה.
ותיקי גם לא מנסה.
היא אינה מעמידה פנים שהמסיבות בתאילנד הן אותה חוויה שאושר הייתה עוברת. היא אינה מנסה "לחיות את החיים שלה". היא עושה משהו עדין יותר: מסרבת שהחיים של אושר יהפכו רק לסיפור על האופן שבו הסתיימו.
זה גם מה שהופך את תיקי ברזילי לדמות הנכונה לסיפור של מזכרת בתיה שלוש שנים אחרי 7 באוקטובר.
אושר הייתה גיבורה באותו בוקר.
אבל הכתבה הזאת היא על מה שקורה למשפחה ביום שאחרי, וביום שאחרי היום שאחרי.
על השאלה איך ממשיכים להיות אמא כשאין עוד בת שאפשר להתקשר אליה.
איך נשארים חלק מהחיים של החברים שלה כשהם הולכים למקומות שהיא כבר לא תגיע אליהם.
ואיך אפשר לכאוב בכל הגוף ובכל זאת לבחור שוב ושוב לעשות עוד משהו שאושר הייתה אוהבת.
תיקי אינה מכחישה את המילה "שכול".
היא פשוט הוסיפה לה מילה אחרת.
יכולה.
שלוש שנים אחרי 7 באוקטובר, אושר שמחה ברזילי עדיין נמצאת במזכרת בתיה. בתמונות. בחברים. במשפחה. באמבולנס שנושא את שמה. בנרות. במשפט "תמיד מחייכת".
וגם באמא שלה.
האישה שעלתה על מטוס לתאילנד כדי להגיע למקום שבו הבת שלה הייתה אמורה להיות.
שרקדה עם החברים שלה.
שהסתכלה איתם על השקיעה.
ושבכל יום מחדש עושה את הדבר שהבטיחה אחרי שאושר נפלה.
לא רק להיות אמא שאיבדה.
להיות אמא שיכולה.
זכויות יוצרים: המערכת משקיעה מאמצים רבים באיתור בעלי זכויות היוצרים בתכנים המופצים ברבים. במידה ופורסמה מדיה שבעליה אינו ידוע, השימוש נעשה לפי סעיף 27א לחוק זכויות יוצרים. אם הנכם בעלי הזכויות, ניתן לפנות אלינו לצורך הוספת קרדיט או הסרת התוכן.
