בשעה 7:13 בבוקר 7 באוקטובר 2023 ניב תל צור ועידו פרץ עוד חייכו למצלמה. שני חברי ילדות מרמת גן, בני 22, נמלטו יחד מפסטיבל נובה ברכבו של עידו. הם כבר היו על הכביש, רחוקים מהמסיבה, ובאותו רגע כנראה האמינו שהצליחו לצאת משם. לסלפי ששלחו לחברים צורפו שלוש מילים: "מי יכול עלינו".
בשעה 7:14, דקה אחר כך, הם הגיעו לצומת מבטחים.
שם המתינה חוליית מחבלים.
שניהם נרצחו במקום.
שלוש שנים חלפו.
היום, אם הולכים ברחוב עוזיאל ברמת גן, אפשר להיכנס למקום שנושא בדיוק את אותן שלוש מילים.
"מי יכול עלינו".
רק שהפעם הן כתובות על בית קפה חברתי.
בפנים מוגש קפה, על הקירות ובמוצרים מופיעות יצירות של ניב, המקום מופעל בסיוע מתנדבים וחברים, וההכנסות משמשות לפעילות למען לוחמים, פצועים ונפגעי 7 באוקטובר. חיילים במדים מוזמנים להתארח בו ללא תשלום.
זה כמעט הפוך לחלוטין מהרגע שבו נולדו המילים האלה.
אז הן נכתבו מתוך רכב שניסה לברוח מהמוות.
היום הן מזמינות אנשים להיכנס, לשבת יחד ולעשות טוב.
ניב נולד וגדל ברמת גן והיה בוגר תיכון בליך. אמנות לא הייתה עבורו תחביב צדדי. היא הייתה אחת השפות המרכזיות שלו.
הוא כתב, צייר, ניגן, קרא פילוסופיה וניסה כמעט כל דבר שסקרן אותו. הוא התאמן בפיתוח גוף ובהורדת ידיים, גלש, טייל לבדו, בנה לעצמו מקום מגורים ליד הים, ובשלב מסוים אפילו ניגש לאודישן ל"המירוץ למיליון". התוכנית הגדולה הבאה שלו הייתה להתחיל ללמוד אדריכלות בבצלאל.
כבר כנער ברמת גן הייתה היצירה שלו מוכרת בעיר.
בשנת 2019, כשהיה תלמיד תיכון, זכתה יצירה שכתב בשם "החילזון" במקום הראשון ב"ביכורי יצירה", תחרות עירונית לבני נוער בתחומי הספרות והאמנות. שנים מאוחר יותר, לאחר מותו, החליטה העיר להקדיש את התחרות לזכרו.
ב־6 באוקטובר 2023 ניב יצא מהעיר עם עידו פרץ, חבר שלו מאז הילדות.
הוא לא הגיע לנובה רק כדי לרקוד.
מפיקי האירוע הזמינו אותו להציג את הציורים שלו במתחם האמנים, ועידו הגיע איתו כדי לעזור. לאורך הלילה ניב ישב בדוכן, צייר והציג עבודות, ועידו תיעד אותו. בסביבות ארבע לפנות בוקר נקלט ניב באחת ממצלמות האירוע — התיעוד האחרון שלו מתוך מתחם המסיבה.
בבוקר הוא עוד התקשר לאמו, לימור.
הוא היה נרגש מכך שאנשים התעניינו ביצירות ושמישהו עמד לקנות ציור. לפי עדותה, הוא אמר לה שהוא אוהב אותה ושלא תדאג.
זמן קצר אחר כך הופסקה המסיבה בגלל ירי הרקטות.
ניב ועידו עלו לרכב וניסו לצאת מהאזור.
הם נסעו דרומה על כביש 232.
ב־7:13 הגיע הסלפי.
ב־7:14 הם נרצחו.
במשך שעות הטלפונים שלהם עוד אותרו באזור צומת מבטחים. המשפחות עדיין לא ידעו מה קרה. משפחתו של עידו קיבלה את הבשורה ראשונה. יום אחר כך נמסר גם למשפחת תל צור כי ניב איננו.
אבל הסיפור של ניב לא נשאר בצומת.
אמו לימור ואביו ליאור לקחו דווקא את המשפט האחרון שלו והפכו אותו לשם של עמותה.
"מי יכול עלינו".
לפי העמותה, הרעיון היה לקחת את הכאב שאי אפשר להעלים ולעשות איתו משהו שמחזיר טוב לעולם. הפעילות מיועדת לחיילים, אנשי כוחות הביטחון, נפגעי 7 באוקטובר ומשפחותיהם, ובין היתר מבקשת להגשים חלומות של לוחמים ונפגעים בתחומי האמנות — מוזיקה, ציור, פיסול, ריקוד ויצירה.
גם החלום שניב עצמו לא הספיק להגשים קיבל המשך.
המשפחה הפכה חלק מהציורים שלו להדפסים על חולצות, תיקים ומוצרים אחרים. הרווחים מופנים לפעילות העמותה. האמנות שאותה ניב הגיע להציג בנובה יצאה מהדוכן שלא שרד את הבוקר ההוא והמשיכה להסתובב בארץ על גופם של אנשים אחרים.
ואז נוצר מעגל נוסף, כמעט בלתי אפשרי לתכנן.
אופיר, אחותו של ניב, הגישה עבודה לתחרות "ביכורי יצירה" ברמת גן — אותה תחרות שבה זכה אחיה כנער.
הטקס הוקדש באותה שנה לזכרו.
אופיר זכתה במקום הראשון בקטגוריית האיור.
לדבריה, בעת השיפוט לא ידעו השופטים שהיא אחותו של ניב. אביהם ליאור תיאר את הרגע כסגירת מעגל: אותה במה עירונית שהכירה בכישרון של ניב בחייו העניקה שנים אחר כך פרס לאחותו בטקס שנשא את שמו.
ההנצחה המשיכה לצאת מהטקסים אל הרחוב.
בסוף 2025 נפתח ברחוב עוזיאל 63 ברמת גן בית הקפה החברתי של "מי יכול עלינו". לצד קפה ומאפים נמכרות בו היצירות של ניב, והוא הפך לבסיס מקומי לפעילות הקהילה והעמותה.
וב־2026 המקום כבר לא היה רק אתר זיכרון.
העמותה המשיכה לפעול.
במאי האחרון היא קיימה ערב עבור לוחמי גבעתי ובנות זוגם, ובהם לוחמים שצברו יותר מ־400 ימי מילואים. אנשי העמותה הסבירו שהמטרה היא לתת לכוחות ולמשפחותיהם רגע של הפוגה, קהילה וחיבור אנושי. הקפה החברתי ברמת גן ממשיך לשמש בסיס לעשייה הזאת.
יש משהו מדויק במיוחד בדרך שבה בחרה משפחת תל צור לזכור את ניב.
אפשר היה למסגר את הציורים שלו.
הם בחרו להפיץ אותם.
אפשר היה לקרוא את המשפט האחרון שלו רק ביום הזיכרון.
הם הפכו אותו לשם שאנשים אומרים בכל יום.
אפשר היה לפתוח חדר הנצחה.
הם פתחו בית קפה.
זו אינה דרך שמבטלת את האבל.
גם באתר העמותה לימור כותבת במפורש שהכאב בלתי ניתן להעלמה.
אבל היא מוסיפה רעיון אחר: אפשר לעשות איתו משהו טוב.
והרעיון הזה מתאים מאוד לניב כפי שמתארים אותו מי שהכירו אותו.
אדם שניסה עוד דבר ועוד דבר.
שרצה ליצור.
שחלם ללמוד אדריכלות.
שנהג לומר שכאשר קשה לך, תעזור לאחרים.
שלוש שנים אחרי 7 באוקטובר, רמת גן כבר מלאה בפינות זיכרון לבניה ובנותיה שנרצחו. העיר השלימה פרויקט שבו הוצבו במרחב הציבורי פינות אישיות ואינטראקטיביות בשיתוף המשפחות, כדי שהאנשים שאבדו לא יישארו רק שמות ברשימה.
אבל במקרה של ניב תל צור, הזיכרון יצא אפילו מעבר לפינה.
הוא נמצא בחולצה שמישהו לובש.
בציור.
בפרס שמקבל אמן צעיר.
בקפה שמוזגים ברחוב עוזיאל.
בערב שמארגנים ללוחמים אחרי מאות ימי מילואים.
ובעיקר בשלוש מילים שבבוקר אחד היו אמורות להיות בדיחה אופטימית בין שני חברים שחשבו שהצליחו לברוח.
7:13.
"מי יכול עלינו".
7:14.
ניב ועידו אינם.
שלוש שנים אחר כך, המשפט הזה עדיין נשמע ברמת גן.
אבל המשמעות שלו השתנתה.
הוא כבר לא אומר ששום דבר רע לא יכול לקרות.
כולנו יודעים שזה לא נכון.
הוא אומר משהו אחר:
שגם אחרי שקרה הדבר הרע ביותר, אפשר לבחור מה לעשות עם מה שנשאר.
זכויות יוצרים: המערכת משקיעה מאמצים רבים באיתור בעלי זכויות היוצרים בתכנים המופצים ברבים. במידה ופורסמה מדיה שבעליה אינו ידוע, השימוש נעשה לפי סעיף 27א לחוק זכויות יוצרים. אם הנכם בעלי הזכויות, ניתן לפנות אלינו לצורך הוספת קרדיט או הסרת התוכן.
