מבזקים
שלוש שנים ל – 7 באוקטובר | עידו הרוש נפל כשהגן על חבריו – שלוש שנים אחרי, מצפה רמון רצה בשבילו שלוש שנים ל – 7 באוקטובר | "אני לא אמא שכולה, אני אמא שיכולה": תיקי ברזילי ממשיכה לחיות גם בשביל אושר שלוש שנים ל – 7 באוקטובר | "כאן קודקוד מכריז מלחמה": אסף חממי חזר הביתה, וראש העין מגדלת דור על שמו שלוש שנים ל – 7 באוקטובר | 738 ימים חיכתה קריית מלאכי ליוסף חיים. השנה הוא כבר רקד איתה בשמחת תורה שלוש שנים ל – 7 באוקטובר | "אנחנו גם סבא וסבתא וגם הורים": אלי ואתי ברכה מגדלים את הילדים שגל ונאג׳י השאירו שלוש שנים ל – 7 באוקטובר | אורי מגידיש חולצה מהשבי. ארבעה חודשים אחר כך היא בחרה ללבוש שוב מדים שלוש שנים ל – 7 באוקטובר | גאיה לא חזרה מהנובה – שלוש שנים אחרי, קריית אונו ממשיכה לנגן בשבילה שלוש שנים ל – 7 באוקטובר | זה התחיל בקבוצת ווטסאפ: חני בריגע ו־700 התושבים שהפכו לעורף של ירוחם שלוש שנים ל – 7 באוקטובר | "מאז נפלו השמיים": רון יהודאי נרצח בנובה, וביהוד ממשיכים לשחק בשבילו שלוש שנים ל – 7 באוקטובר | "אל תוותרי עליי": שרון אלוני קוניו יצאה מהשבי וחיכתה עוד 686 ימים לדוד שלוש שנים ל – 7 באוקטובר | טל קופרשטיין למד מחדש לדבר ולעמוד כדי להחזיר את בנו בר הביתה שלוש שנים ל – 7 באוקטובר | הצדעה לאנשי העוטף שבחרו לחיות כאן מחדש שלוש שנים ל – 7 באוקטובר | נועה מרציאנו לא חזרה מנחל עוז, במודיעין היא ממשיכה להשאיר חיים אחריה שלוש שנים ל – 7 באוקטובר | כשישראל חיפשה את נעדריה, ארז משה מלוד עבד כדי להשיב לנרצחים את שמם שלוש שנים ל – 7 באוקטובר | כשהמלחמה החלה, הדר גולדין כבר היה בעזה 3,354 ימים, בסופה הוא חזר לכפר סבא שלוש שנים ל – 7 באוקטובר | "תקווה היא חובה": רייצ׳ל גולדברג פולין איבדה את הירש, אבל לא את הקול שלה שלוש שנים ל – 7 באוקטובר | מהטבח ועד הטיל שפגע בסורוקה: שלוש השנים של פרופ׳ שלומי קודש שלוש שנים ל – 7 באוקטובר | 5,000 פיתות בבוקר אחד: הפלאפל בבאר יעקב שהפך לחמ״ל שלוש שנים ל – 7 באוקטובר | היא שרדה את הנובה עם שבר בעמוד השדרה – היום אסתר מבת ים עומדת ומספרת שלוש שנים ל – 7 באוקטובר | כמעט כל שבוע הוא יוצא מגבעת שמואל כדי להביא ללוחמים אוכל חם
מבזקים
שלוש שנים ל – 7 באוקטובר | עידו הרוש נפל כשהגן על חבריו – שלוש שנים אחרי, מצפה רמון רצה בשבילו שלוש שנים ל – 7 באוקטובר | "אני לא אמא שכולה, אני אמא שיכולה": תיקי ברזילי ממשיכה לחיות גם בשביל אושר שלוש שנים ל – 7 באוקטובר | "כאן קודקוד מכריז מלחמה": אסף חממי חזר הביתה, וראש העין מגדלת דור על שמו שלוש שנים ל – 7 באוקטובר | 738 ימים חיכתה קריית מלאכי ליוסף חיים. השנה הוא כבר רקד איתה בשמחת תורה שלוש שנים ל – 7 באוקטובר | "אנחנו גם סבא וסבתא וגם הורים": אלי ואתי ברכה מגדלים את הילדים שגל ונאג׳י השאירו שלוש שנים ל – 7 באוקטובר | אורי מגידיש חולצה מהשבי. ארבעה חודשים אחר כך היא בחרה ללבוש שוב מדים שלוש שנים ל – 7 באוקטובר | גאיה לא חזרה מהנובה – שלוש שנים אחרי, קריית אונו ממשיכה לנגן בשבילה שלוש שנים ל – 7 באוקטובר | זה התחיל בקבוצת ווטסאפ: חני בריגע ו־700 התושבים שהפכו לעורף של ירוחם שלוש שנים ל – 7 באוקטובר | "מאז נפלו השמיים": רון יהודאי נרצח בנובה, וביהוד ממשיכים לשחק בשבילו שלוש שנים ל – 7 באוקטובר | "אל תוותרי עליי": שרון אלוני קוניו יצאה מהשבי וחיכתה עוד 686 ימים לדוד

שלוש שנים ל – 7 באוקטובר | עידו הרוש נפל כשהגן על חבריו – שלוש שנים אחרי, מצפה רמון רצה בשבילו

סמ״ר עידו הרוש ז״ל, בן 21 ממצפה רמון ומפקד טנק בגדוד 77, נפל בקרב על מוצב יפתח בבוקר 7 באוקטובר. אחריו נשארו משפחה, קהילה ומדבר שאהב. על שפת המכתש הוקם לזכרו מצפה מפלדת טנק, אביו יניב מספר את סיפורו לתלמידים ברחבי הארץ, ובספטמבר 2026, כשמרוץ המדבר חזר למצפה רמון לראשונה מאז המלחמה, מקצה חצי המרתון הוקדש לעידו. שלוש שנים אחרי, היישוב שבו גדל ממשיך לנוע איתו.

בספטמבר 2026, כמעט שלוש שנים אחרי 7 באוקטובר, מאות רצים הגיעו בלילה למצפה רמון, פנסי ראש נדלקו. מעליהם ירח מלא. מסביב המדבר – מרוץ המדבר של מצפה רמון חזר אחרי שלוש שנים שבהן נעדר מלוח המרוצים בעקבות המלחמה. בשעה שמונה בערב הוזנק מקצה חצי המרתון. ליד קו הזינוק עמד יניב הרוש, אביו של עידו, יחד עם ראש המועצה אליה וינטר.

המקצה הוקדש לבן שלו.

עידו עצמו כבר לא יכול היה לרוץ שם.

סמ״ר עידו הרוש ז״ל היה בן 21 כשנפל בבוקר 7 באוקטובר 2023, בקרב על מוצב יפתח הסמוך לזיקים.

הוא היה בנם הבכור של שלהבת ויניב, אח לרותם ולעדיה הדסה. נולד בבאר שבע, אבל גדל והתחנך במצפה רמון. למד בבית הספר רמון ובהמשך בתיכון השלום על שם יצחק רבין. באתר יזכור מתארים אותו כאדם מלא שמחת חיים, נעים הליכות, אוהב אדם, מוזיקה, קריאה והמדבר שבו גדל.

לקראת הגיוס היה לו ברור שהוא רוצה להיות לוחם. הוא למד במכינה הקדם־צבאית "מנשרים קלו", התגייס לשריון, עבר קורס מפקדי טנקים ולבסוף הגיע לגדוד 77 של חטיבה 7. הוא התלבט אם לצאת מיד לקצונה, אבל בחר קודם לצבור ניסיון כמפקד בשטח. למשפחתו הסביר שמי שרוצה להיות קצין ומפקד צריך קודם להכיר היטב את הלחימה המבצעית.

בבוקר 7 באוקטובר היה עידו במוצב יפתח.

כשהחלה מתקפת חמאס, רב״ט נעמה בוני ז״ל הייתה בעמדת השמירה בשער. לפי תיעוד הקרב והעדויות שנאספו לאחריו, עידו יצא לעברה יחד עם לוחמים נוספים כדי להגן על המוצב ועל חבריו. הוא נלחם במחבלים שחדרו לאזור וחיסל חמישה מהם לפני שנפל. הלחימה של עידו וחבריו מנעה מהמחבלים להשתלט על המוצב והצילה את יתר החיילים ששהו בו.

עידו נהרג באותו קרב.

הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין במיתר.

אבל כשמשפחת הרוש חזרה מהלוויה למצפה רמון, חיכה לה משהו שלא ציפתה לו.

מאות מתושבי היישוב עמדו לאורך הדרך עם דגלי ישראל. הם לא הריעו. הם פשוט עמדו שם בשקט, כדי שמשפחה אחת שחזרה בלי הבן שלה תדע שהיא לא חוזרת לבד.

מאותו רגע התחיל עבור יניב הרוש מסע אחר.

רגע לפני שהורידו את בנו לקבר, סיפר מאוחר יותר, הוא הבטיח לו שישמור על המשפחה ויעשה כל שביכולתו כדי להנציח אותו.

מאז הוא מספר את הסיפור של עידו בכל הארץ: בבתי ספר, במכינות, בפני בני נוער וקבוצות שמגיעות למצפה רמון. הוא מדבר לא רק על הקרב האחרון, אלא גם על הבחירות של עידו בחיים — על המכינה, על הפיקוד, על ההחלטה לצבור ניסיון לפני קצונה, ועל החברות והרעות שהיו חלק ממנו.

אבל המקום שבו ההנצחה של עידו ושל מצפה רמון מתחברים בצורה החזקה ביותר נמצא על שפת המכתש.

שם הקימה משפחת הרוש את "מצפה עידו הרוש".

לא עוד לוח זיכרון.

מבנה פלדה גדול, שנבנה בין היתר מחלקים הקשורים לעולם הטנק, ובתוכו נדנדה הצופה אל מכתש רמון. יניב סיפר שביקש ליצור מקום שבו מי שיושב ומתנדנד ירגיש כאילו הוא נע אל תוך המצוק והמדבר שעידו כל כך אהב.

הפלדה עצמה אינה שלמה.

היא קרועה.

יניב סיפר שכשהוא מגיע למצפה ורואה את הקרע בפלדה, הוא רואה בו משהו מהלב שלו.

מצד אחד טנק, מתכת, מלחמה.

מצד שני נדנדה, רוח ומכתש.

אולי קשה לחשוב על דרך מדויקת יותר להנציח ילד שהיה לוחם, אבל היה הרבה יותר מלוחם.

משפחת הרוש המשיכה לבנות סביב עידו עוד נקודות זיכרון. חורשה ניטעה לזכרו ביער רמות בבאר שבע. במפעל אורדן במצפה רמון, שמייצר רכיבים לכלים משוריינים, צויר ציור קיר גדול עם פניו והמשפט "האדם שבטנק ינצח". יין הופק לזכרו, ספרי תורה הוקדשו לו ומשפחתו ממשיכה לאסוף ולספר את סיפורי חייו.

אבל שלוש שנים אחרי 7 באוקטובר הגיע רגע אחר.

לא עוד טקס.

לא עוד אנדרטה.

מרוץ.

מרוץ המדבר היה חלק מהחיים של מצפה רמון במשך שנים. אחרי המלחמה הוא נעצר. בספטמבר 2026 הוא חזר.

מאות בני אדם הגיעו לרובע דרכי הבשמים ויצאו לרוץ בלילה תחת הירח. מקצים של חמישה ועשרה קילומטרים יצאו לדרך, אבל חצי המרתון קיבל משמעות אחרת.

21.1 קילומטרים לזכר בן 21.

אביו של עידו עמד על קו הזינוק.

ולצדו היישוב שבו עידו גדל התחיל שוב לרוץ.

יש משהו יפה דווקא בהנצחה הזאת.

מפני שהחיים של עידו נעצרו בבוקר אחד אלים מאוד, אבל הזיכרון שלו במצפה רמון אינו מתקיים רק בתוך כאב.

הוא נמצא במצפה שאליו מגיעים אנשים כדי להסתכל על המדבר.

בציור קיר.

בסיפורים שאבא מספר לבני נוער שלא הכירו אותו.

ועכשיו גם ברגליים של מאות אנשים שרצים בלילה.

שלוש שנים אחרי 7 באוקטובר, אפשר לספר את סיפורו של עידו הרוש דרך השער של מוצב יפתח.

צריך לספר אותו.

שם הוא קיבל החלטה של לוחם ומפקד, יצא לעזרת חבריו ונפל כשהוא מגן עליהם.

אבל מצפה רמון מספרת עליו גם דרך מה שהיה לפני אותו בוקר ומה שנשאר אחריו.

ילד שגדל מול המכתש.

צעיר שאהב את המקום שממנו בא.

בן שאביו הבטיח שלא יאפשר לו להישכח.

ועיר קטנה שבמשך שלוש שנים מצאה עוד ועוד דרכים לקיים את ההבטחה הזאת יחד איתו.

בספטמבר השנה, כשמרוץ המדבר חזר, לא היה צורך לומר הרבה.

יניב הרוש עמד ליד קו הזינוק.

הרצים יצאו אל החושך.

ומצפה רמון רצה בשביל עידו.

זכויות יוצרים: המערכת משקיעה מאמצים רבים באיתור בעלי זכויות היוצרים בתכנים המופצים ברבים. במידה ופורסמה מדיה שבעליה אינו ידוע, השימוש נעשה לפי סעיף 27א לחוק זכויות יוצרים. אם הנכם בעלי הזכויות, ניתן לפנות אלינו לצורך הוספת קרדיט או הסרת התוכן.

צילום: באדיבות המשפחה

להצטרפות לקבוצה בוואצפ של מצפה רמון

לחצו כאן
דילוג לתוכן