שנה אחרי שחרורה – נועה ארגמני בפוסט מרגש: "עברה שנה ומצד אחד כלום לא השתנה"

נועה ארגמני פרסמה לפני זמן קצר [ראשון] רשומה מרגשת באינסטגרם וכך כתבה [לא נגענו]:

עברה שנה.
עברה מאז החילוץ שלי, מאז שקיבלתי את חיי בחזרה.
עברה שנה ומצד אחד כלום לא השתנה.

אנחנו עדיין במלחמה, עדיין יש חטופים שנמצאים כל יום בסכנת חיים וכל דקה מרגישה כמו גיהנום.
עדיין יש חטופים שגוועים ברעב ונמצאים בחום נוראי ללא מים.

עדיין יש חיילים שמסכנים כל יום את חייהם ועדיין יש משפחות שלמות שלא מצליחות לישון בלילה מרוב דאגה.

עברה שנה ומצד אחד כלום לא השתנה,
אבל יחד עם זאת, כמה אני השתניתי.

ראיתי בפעם הראשונה את אופיה של מדינת ישראל. איך באותו בית חולים, בזמן שאני חזרתי לחיים, יש שמחה מטורפת על החזרה שלי ושל 3 חטופים חיים, ומנגד משפחה שלמה שעולמה חרב ברגע שהודיעו על פטירתו של ארנון זמורה זכרו לברכה.

איבדתי את אמא שלי,
את הבן אדם הכי קרוב אליי בעולם הזה.
הבנתי שכל המדינה באבל ואין על עם ישראל כשהוא מאוחד ותומך אחד בשני.

למדתי שאני צריכה להיות חזקה.
לא רק בשבילי, בשביל כולם.
בשביל כל מי שאיבד בן אדם קרוב,
בשביל משפחות החטופים,
בשביל החטופים עצמם.

בחרתי להילחם בדרך שלי,
להקשיב לקול הפנימי שלי ולדייק את הכוונות שלי.
הייתי במקומות שבחיים לא חשבתי שאני אהיה בהם, פגשתי אנשים שלא האמנתי שאפגוש ואפילו זכיתי לראות כל כך הרבה חטופים חוזרים הביתה ומתאחדים עם משפחותיהם.

נשברתי, נפלתי וקמתי עשרות פעמים
אך זה עדין לא נגמר.

אבינתן עדיין נמצא בשבי החמאס,
ולמעשה, מתוך כל המערכת יחסים שלנו אנחנו נמצאים יותר זמן בנפרד מאשר ביחד.

הגעגוע רק גובר והחששות לעולם לא נעלמו,
אבל אני צריכה להיות חזקה בשביל שנינו.
אני נאחזת כל יום בתקווה שהסיוט הזה יגמר בקרוב ונוכל להגשים את כל החלומות שלנו ביחד.

שהסיוט הזה יגמר ו55 החטופים יוכלו לחזור הביתה.

◼️ הצטרפו לחדשות מהארץ ומהעולם בווטסאפ לחצו כאן

■ הצטרפו לחדשות מלחמה בישראל חרבות ברזל בווטסאפ לחצו כאן