היא: "כל היום, כל היום התמודדתי, עברתי, כעסתי, התעייפתי, כל היום הארוך הזה, וברגע שהוא נכנס הביתה אין לי אפילו עם מי לחלוק, אין לי את מי לשתף, אין לי עם מי להתייעץ. איך אפשר ככה כשהפרטנר שלך כל כך אטום? איך אפשר לנהל דיאלוג זוגי כשהפרטנר שלך לא נותן לך מקום בשום צורה או דרך? כשהפרטנר שלך רק שומע על תחילתה של דילמה אישית שלי, ועסוק בלהגיע לעניין, לשפוט אותי על הדרך, לענות במקומי, ולאלץ אותי לחשוב שהתשובה שלו, והדרך שלו היא הנכונה. עזבי דיאלוג זוגי, נועה, איך אני יכולה לתפקד ככה ברמה האישית, כשאני מרגישה כל כך לא משמעותית, כשכל מה שאני עושה ברור מאליו לכל בני הבית, ובעיקר לבעלי. אני לא יכולה להמשיך ככה! זה בלתי נסבל! בחיי".
הוא: "איך את מעזה לעלות על בדל שפתייך את הכינוי אטום? את לא מתביישת? כל מה שאני עושה מהבוקר עד הלילה קשור אלייך, ומתייחס אלייך, כל דקה שאני משקיע בעבודה היא למענך, למען בני הבית, למען הרכב החדש שרק קנינו, למען תשלומי משכנתא, למען החופשה הבאה שכל כך דחופה לך. האוויר שאני נושם הוא למען כולכם. ואני בסוף אטום?"
מוכר לכם? יש כאן איזה צד שאת\אתה מתחברים אליו ? מצדיקים אותו? מזדהים איתו? ובכן, שני הצדדים כאן צודקים. שני הצדדים כאן מופלאים. שני הצדדים כאן באמת באמת עושים את המקסימום למען הבית , המשפחה והזוגיות – "כל אחד בדרכו". הפער בין הדרך שלו לשלה, הפער בין הפרשנות שלו לשלה, הפער בין ההסתכלות שלו לשלה מייצרים כאן "קצר תקשורתי", אך חשוב מאוד להבין שלשני הצדדים אותה הכוונה, ואין ספק שמדובר כאן בכוונה טובה.
בהרבה מאוד מקרים (כמו גם זה שמובא לפנינו), לנשים ישנו צורך בסיסי במשמעותיות. זה אומר (תראה אותי, תקשיב לי, תתייחס אליי, תן לי להרגיש חשובה, תכיל אותי, אל תשפוט אותי, אל תענה במקומי, ובעיקר "אל תחליט עליי", ותגרום לי לחשוב שדעותייך בהכרח נכונות וטובות משלי, כי זה מקטין אותי בתחושה, ובמקום לספק את הצורך שלי להיות ולהרגיש משמעותית, אתה גורם לי להרגיש קטנה, תלותית, ולא מספיק חזקה). לא תמיד אני יודעת לאמר את זה, מה שבטוח, אני יודעת להרגיש את זה, ומיום ליום זה מייצר בי איזה תסכול מצטבר כזה, שגורם לי פחות ופחות לרצות לשתף אותך.
לעומת זאת גברים (לרוב), ידועים ביכולת הפרקטית שלהם, אוהבים להרגיש שהבית בתפקוד מלא, אוהבים להרגיש "מובילי דרך" , " מספקי ביטחון פיזי וכלכלי – ואם חלילה משהו ביסודות המבנה מתערער, (בת הזוג שלהם בבעיה, בת הזוג שלהם עצובה, בת הזוג שלהם בוכה, בת הזוג שלהם התעייפה, בת הזוג שלהם לא מרוצה, יש כאן איזה "ליקוי בנייה קטלני", שהם אחראיים עליו, ושהם מייד אבל מייד חייבים "לתקן" אותו , טרם הבית יקרוס. והם ייחשבו כ"כושלים בתפיקדם", מה שמביא אותם לא להתעכב על החלק של ההכלה, ההקשבה, ולמהר מייד לחלק של מתן תשובות, ופתרונות. "קצר תקשורתי", קיים בין כל בני זוג , קצר כזה יושב בדר"כ על המרחק שבין קצה לקצה. בכל קצה יושב אחד מהצדדים חי, נושם, ומפרש את העולם בדרך שלו. לכל אחד מאיתנו הדרך הייחודית לו.
ברגע ששני אנשים מעוניינים להעביר חיים משותפים יחד, ולמקסם את ההרמוניה וההבנה ביניהם, הם מוכרחים להבין את הקצה של בן הזוג שלהם, ולא בהכרח להפוך להיות כמוהו, אלא רק לעשות צעד אחד לקראתו. זה הכל. צעד מימין, וצעד משמאל, יקרב אותנו לאמצע בשני צעדים (זה לא מעט). אם אני עמוסה, עייפה, ובא לי לפרוק חשוב שאזכר באינסטינקט "הפרקטי" של בעלי, ובתחילת השיחה אזכיר לו שאני בעיקר זקוקה להקשבה, ופחות לפתרונות ראדיקליים" והוא מצידו יכול רגע לפני שהוא עונה לה לאמר:" אני מאמין בך שתגיעי לפתרון מצוין, לדעתי אפשר היה לעשות כך וכך, אבל מה שנכון לך וטוב לך, זה שלך".
ובשני צעדים"קטנים", היינו מקטינים כאן את המרחק מקצה לקצה, מתקרבים לאמצע, מפחיתים את קוצר התקשורת, ומייצרים דיאלוג בריא יותר.
בהצלחה!! תמיד כאן לעשות אתכם ולמענכם צעד ועוד צעד לעבר ההצלחה.
נועה איבגי, יועצת זוגית 054-599880
