יותר מ־200 שירים חיכו למשפחה של בר זהר אחרי מותה. חלקם במחברות, חלקם בטלפון. עולם שלם של מחשבות ומילים שהצעירה בת ה־23 כתבה לעצמה, בלי להפוך אותו לדבר שכולם סביב שולחן המשפחה בהכרח הכירו. אחרי 7 באוקטובר התחילו המילים האלה לצאת החוצה. אחד המשפטים שנשארו ממנה הוא: ״מי ידע שכדי לחיות לא מספיק לב אחד״. היום הוא מופיע לצד שירים אחרים שלה בספר ״מפתחות הנפש״, שהפך לחלק ממפעל ההנצחה שהקימה המשפחה. אבל הרבה לפני שהמילים של בר הפכו לשירים מולחנים ולספר, היא הייתה הילדה הקטנה של קטיה ומאיר, אחותם של שני ומור.
בר נולדה ברחובות ב־4 באפריל 2000 וגדלה בגן יבנה. כבר בגיל שבע אובחנה כמחוננת, וכעבור שנה החלה ללמוד מתמטיקה ומשפטים במסגרת של אוניברסיטת בר־אילן ביבנה. בהמשך למדה בכיתת מופ״ת בתיכון אורט נעמי שמר וסיימה בהצטיינות יתרה במגמת ביו־רפואה. אחר כך עברה המשפחה לכפר ורבורג.
מי שלימדו אותה זכרו לא רק ילדה חכמה.
המחנכת שלה תיארה אותה כבוגרת הרבה מעבר לגילה, כמי שרואה את האחר, יודעת לדבר בשם כולם, דעתנית אבל רגישה, עם חוש הומור וצחוק מתגלגל שאי אפשר היה לפספס.
גם בצבא המשיכה בר באותו מסלול של הצטיינות. היא התגייסה למודיעין, סיימה בהצטיינות קורס מש״קיות ביטחון מידע ובחרה להשתבץ ביחידה הרב־ממדית 888, ״יחידת רפאים״. במהלך ביקור של ראש המטות המשולבים של צבא ארצות הברית ביחידה, הוצגה בפניו בר ואף קיבלה מדליה של הצבא האמריקאי. עם סיום השירות הסדיר התנדבה לשלושה חודשי מילואים רצופים והמשיכה לשרת במילואים גם לאחר מכן.
ואז הגיע הטיול הגדול.
בר טיילה במשך כשבעה חודשים בדרום אמריקה. שם הכירה גם את החברים שאיתם יצאה, חודשים מאוחר יותר, לפסטיבל הנובה. כשחזרה לישראל עבדה במסעדת BBB באשדוד והתכוננה להתחיל באוקטובר 2023 לימודי ביואינפורמטיקה באוניברסיטת חיפה. החיים שלה כבר עמדו להתחיל פרק חדש.
בבית היא הייתה מאוד משפחתית. היא הקפידה להגיע לארוחות שבת וחג, אהבה לבלות עם האחיינים ולפנק אותם. היא אהבה מוזיקה, כתיבה, חברים — וגם אוכל.
ב־6 באוקטובר נסעה בר במכונית של אמה לפסטיבל הנובה עם ארבעה חברים שהכירה בדרום אמריקה. כשהאזעקות החלו בבוקר 7 באוקטובר, התקשרה לאביה וביקשה שיבוא לקחת אותם. הוא אמר לה להיכנס לרכב ולצאת מיד מהמקום.
החבורה נסעה לכיוון בארי, אך במחסום משטרתי הונחתה להסתובב ולחזור לכיוון אזור המסיבה בשל חדירת מחבלים. בדרך חזרה נתקלו בטנדרים של מחבלים שפתחו לעברם באש. אחד החברים נפצע אנושות ובר עצמה נפגעה קשה בירך.
גם אז היא המשיכה לפעול.
הרכב שלהם הושבת. בר, פצועה ומדממת, יצאה ממנו, הצליחה לעבור לרכב אחר והמשיכה לנהוג כדי לחלץ את חבריה. שלושה מהם ניצלו. משפחתה ומקורות ההנצחה מספרים כי בר התעקשה לחזור לעבר החפ״ק כדי להזהיר מפני המחבלים שעל כביש 232, ולאחר שהמידע הגיע לכוחות בשטח שונה כיוון הבריחה שאליו הופנו מבלים נוספים.
בר איבדה דם רב. היא הועברה לטיפול באזור החפ״ק, שם נשארה לצדה לירון ברדה ז״ל, מנהלת הברים בפסטיבל. שתיהן לא שרדו את המתקפה. בר הייתה בת 23.
אפשר לספר את בר דרך הגבורה של אותו בוקר, אבל אז נפספס המון ממנה: נפספס את הילדה המחוננת, את החברה, את האחות והדודה, את הצעירה שתכננה להתחיל ללמוד, את מי שכתבה מאות שירים בלי לדעת שיום אחד אנשים אחרים ישירו אותם ואת בר של הבית.
קטי זהר, אמה של בר, בחרה לשתף את המתכון של בתה לפסטה רוזה. והמתכון מרגיש כמעט כמו בר עצמה: לא חצי כוח: חמאה וגם שמן זית, עגבניות ושמנת, בזיליקום, פרמזן ובסוף, לפי המתכון שלה — עוד המון פרמזן מעל.
פסטה רוזה של בר זהר ז״ל
מצרכים:
500 גרם פסטה פנה
50 גרם חמאה
רבע כוס שמן זית
1 בצל בינוני, קצוץ
2 שיני שום, כתושות
750 גרם עגבניות מרוסקות
250 מ״ל שמנת מתוקה 38%
מלח
פלפל שחור
חצי כוס עלי בזיליקום טריים
100 גרם פרמזן מגורר
כחצי כוס ממי הבישול של הפסטה
אופן ההכנה:
מחממים בסיר את החמאה ושמן הזית ומטגנים את הבצל עד שהוא הופך שקוף.
מוסיפים את השום הכתוש ומטגנים כחצי דקה על אש נמוכה, בזהירות שלא יישרף.
מוסיפים את העגבניות המרוסקות ואת השמנת המתוקה ומבשלים כשתי דקות.
מתבלים במלח ובפלפל שחור, מוסיפים את עלי הבזיליקום ומבשלים על אש נמוכה כעשר דקות נוספות.
במקביל מבשלים את הפסטה לפי הוראות היצרן ושומרים כחצי כוס ממי הבישול.
מסננים את הפסטה ומעבירים אותה ישירות לסיר הרוטב. מוסיפים את מי הבישול ומבשלים יחד על אש גבוהה עוד כשתי דקות.
מוסיפים את הפרמזן המגורר ומערבבים, ומגישים מיד.
עם עוד המון פרמזן מעל.
אחרי מותה של בר, השירים שכתבה התחילו לקבל חיים משלהם. אביה מאיר מספר שרק לאחר הרצח גילתה המשפחה את היקף הכתיבה שלה. מוזיקאים החלו להלחין את המילים, והשיר ״פאזל״ היה הראשון שיצא מתוך הפרויקט. שירים נוספים שלה פורסמו בהמשך, והכתיבה נאספה לספר ״מפתחות הנפש״.
יש משהו כמעט בלתי נתפס בזה.
בר הייתה אמורה להתחיל ללמוד, להמשיך לכתוב, לטייל עוד, לאכול עוד ארוחות שבת עם המשפחה, להכין עוד סיר פסטה.
במקום זה, המשפחה ממשיכה עכשיו את הדברים שהשאירה באמצע: מוציאה את המילים מהמגירה, נותנת להן מנגינה ומעבירה הלאה גם את המתכון שלה.
כי בסופו של דבר, אדם לא נשאר איתנו רק בסיפור הגדול ביותר שסיפרו עליו. הוא נשאר גם בכתב היד שלו, במילים שלא ידענו שכתב, בארוחת השבת שלא אהב להפסיד ובסיר של פסטה ורודה, עם בזיליקום ופרמזן, שמישהו מכין היום בבית אחר וקורא לפני כן את השם:
בר זהר, בת 23, עם הרבה מאוד חיים שעוד היו אמורים להיות לפניה – והרבה מאוד ממנה שנשאר כאן.
יהי זכרה של בר זהר ברוך. השם יקום דמה.
זכויות יוצרים: המערכת משקיעה מאמצים רבים באיתור בעלי זכויות היוצרים בתכנים המופצים ברבים. במידה ופורסמה מדיה שבעליה אינו ידוע, השימוש נעשה לפי סעיף 27א לחוק זכויות יוצרים. אם הנכם בעלי הזכויות, ניתן לפנות אלינו לצורך הוספת קרדיט או הסרת התוכן.
