לקח לי כמה שנים למצוא את האומץ, או אולי את המילים.
עד עכשיו, השתיקה הייתה חומת המגן שלי.
אבל לקראת יום הזיכרון הזה, הרגשתי צורך עמוק לשחרר.
לשתף משהו מתוך התהום.
יום שלישי, הכניסה הראשונה לקיבוץ בארי.
האוויר סמיך מריח של עשן ומוות.
אנחנו מסתובבים שם, מתנדבי זק״א, בתוך גיא צלמוות.
מעלינו שריקות של רקטות, אזעקות בלתי פוסקות, וידיעות ברשת הקשר על מחבלים שעדיין מסתתרים בין ההריסות.
סורקים בית אחרי בית, מלווים בכוחות צה״ל.
המטרה שלנו אחת: לטפל בחרדת קודש, לשמור על מה שעוד נותר מכבוד המת – בתוך התופת.
אנחנו מגיעים לאחת הדירות.
מנסים לפתוח את דלת הממ״ד, אבל היא נעולה.
הגישה חסומה.
הדרך היחידה פנימה היא לאגף מבחוץ ולהשתחל מבעד לחלון הממ״ד הקטן.
נכנסים.
במיטה שוכב תינוק.
בן תשעה חודשים, אולי שנה.
על ראשו הקטן – סימן ברור של קליע.
אהרון ז., השותף שלי לצוות, נמצא בפנים.
הוא מרים אותו בזהירות אינסופית ומעביר לי אותו החוצה, מבעד לחלון.
אני לוקח אותו לידיים – והמבט שלי ננעל.
אני לא מצליח לנתק את העיניים מהחור בגולגולת הרכה שלו.
המוח מסרב לעכל.
מראות ששייכים לתמונות בשחור-לבן משנות הארבעים קורים עכשיו, מול העיניים שלי, בישראל.
״תהיה טכני,״ אהרון קוטע את המחשבות שלי.
אני מהנהן בראשי.
התנועה קטנה, אבל היא סוגרת את השאלטר.
אנחנו מכבים את הרגש, קוברים אותו עמוק בפנים, וממשיכים לעבוד כמו רובוטים.
משם אנחנו זזים כמה מטרים החוצה, אל החצר.
רק כדי לעבור מזוועה אחת לאחרת ולטפל בשלד עצמות.
זה היה אחיו הגדול של התינוק.
הוא נשרף מחוץ לבית.
השם יקום דמם.
(זה סיפור אחד מתוך שעות וימים)
ביום הזיכרון הזה, המראות האלה צפים ועומדים מול העיניים.
היינו שם, בתוך השתיקה המקפיאה, ועשינו את מה שחייבים לעשות בתור שליחים.
אי אפשר למחוק את מה שראינו,
אבל מתוך השחור הזה אנחנו בוחרים לקום, להמשיך לפעול ולהיות שם למען עם ישראל.
העדות שלנו היא הזעקה שלהם,
והזיכרון שלהם הוא הצוואה שלנו לחיים.
יהי זכרם ברוך. 🕯️
