שבת הגדול, ששת ימי מעשה וסיפור אחרי מות בני אהרון כרוכין יחד בפרשה. הטבע בעולם מעלים את המציאות האלוהית ועלינו לגלות את הקדושה בתוך המציאות.
ששת ימי המעשה ויום השבת – העלם והתגלות. הטבע בעולם מעלים את המציאות האלוהית והדבר מהווה אתגר רוחני, לכן על כל אחד ואחד מאיתנו לגלות את הקדושה הנוכחת בתוך המציאות והשבת מהווה הזרקור וחושפת את הקדושה לכל השבוע. במסכת אבות נאמר: “על שלושה דברים העולם עומד, על התורה, על העבודה ועל גמילות חסדים”. על ידי שלושת הדברים הללו אנו מסלקים את ההעלם ומגלים את הקדושה. יום השבת מהווה את הנקודה הפנימית של הווייתו של הקב”ה – הנקודה הפנימית שמחייה את העולם החומרי ונותנת את המשמעות לקיום כל העולם. וכך מתחילה פרשתנו אחרי מות שני בני אהרון הכוהנים. בזאת יבוא אהרון אל הקודש. בזאת – בזכות השבת. השבת שמסמלת את פנימיות העולם ומשמעותו. השבת שמסמלת את האות ואת הברית בין העולם לריבונו של עולם, היא זו שמאפשרת לנו להגיע אל הקדושה בחיים מבלי להינזק מהאש הזרה שיכולה לתקוף אותנו.
לכן, בשבת ישנה מצוות זכור – מצוות עשה. שמור – מצוות לא תעשה – שעל ידם אנו זוכים להדבק בקדושת השבת וכך מקבילה העבודה בבית המקדש בה יש מצוות עשה ומצוות לא תעשה. השבת שנקראת גם “שבת הגדול” – השבת שנתגלה בה היד החזקה והגדולה והנטויה של בורא העולם, מכינה אותנו לקראת היום הגדול והמכונן של האומה הישראלית לקראת יציאת מצרים שמתרחשת בעוד מספר ימים, וכלשון ההפטרה שמראה לנו את הדרך המיוחדת בדורנו – “להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם”. האבות מסמלים לנו את המסורת העתיקה הישנה והטובה – מסמלים את ההתחדשות של כל דור ודור. בחג הגאולה של עם ישראל אנו מוצאים את נקודת האחדות שבניהם בבחינת הישן התחדש והחדש התקדש.
קדושים: מה ששנוא עליך לחברך אל תעשה
ככל שאני מעצים את הטוב שבחברי, ומשבחו על מעלותיו, יחזק הדבר את כוחותיו הנפשיים והאור שבו וחסרונותיו ייבלעו.
פרשת קדושים הינה מהפרשיות שיש בהן ריבוי מצוות ואחת המיוחדות שבהן היא מצוות “ואהבת לרעך כמוך, אני ה'”. רבי עקיבא הודה שמצווה זו הינה כלל גדול בתורה ויש מוסיפים ואומרים שמי שרוצה להיות גדול בתורה, מקיים את “ואהבת לרעך כמוך”. אנו מוצאים בחז”ל שתי אמירות משמעותיות ביחס למצווה זו. האחת, על אותו אדם שבא להתגייר לפני שמאי כאשר הוא עומד על רחל אחת ו”דחפו שמאי באמת הבניין”. כשבא לפני הילל אמר לו: “מאן דשאני עליך לא תעביד לחבריך “(מה ששנוא עליך לחברך על תעשה). “ואידך זיל גמור” (ועכשיו לך ותלמד). שמאי הינו כשמו כן הוא, בעל שמאות ולכן אי אפשר לקיים וללמוד את התורה על רגל אחת. “ולכן ודחפו באמת הבניין”.
אמת הבניין הינו הפלא שאיתו מודדים ובודקים את היושר ולכן אי אפשר לשיטת שמאי לעמוד על רגל אחת בבחינת קוצר הזמן, בבחינת היושר המתבקש מהלימוד על רגל אחת. הילל כשמו כן הוא; הלל, שבח, התבוננות בנקודה החיובית ומתוכה רצון להעצים את היכולת הנטועה בפנימיותו של האדם. הילל מלמד את המתגייר את מצוות ה”לא תעשה” של מצוות “ואהבת לרעך כמוך”. אנו יודעים שכל אחד ואחד מודע ברמה מסוימת לחסרונות שלו וגם לכישלונות שלו ולעיתים האדם מדחיק את חסרונותיו כדרך להתמודד עם החיסרון שעוד לא הגיע לתיקונו והשלמתו. אך לעיתים, האדם שומע על חסרונותיו מפי אדם אחר, או אז האדם מאוד “כועס ורוגש” על חוצפת חברו שהיא לומר את חסרונותיו בקול רם.
לכן, הילל מלמד אותנו “מאן דשניא עלייך אל תעשה לחברך, זה כל התורה”. כמו שאינך רוצה שיגלו חסרונותיך, כך גם אתה אל תגלה חסרונות של אחרים. אם כן, איך נגיע לתיקון הנכון והרצוי? הדרך הנכונה היא “מעט אור דוחה הרבה חושך” (רבי סעדיה גאון). כלומר, ככל שאני מעצים את הטוב בחברי, בין בהסתכלות שלי עליו ובין בדרך שאני מתייחס אליו ואף אומר לו על מעלותיו, בזה האור החיובי שבתוכו יחזק את כוחות נפשו והחסרונות יהיו נבלעים באור הגדול שיש בו. ומתוך מדרגה זו אפשר לבוא ולתקן את החסרונות.
* הכותב הרב שלמה לוי ראש ישיבת ההסדר ראשון לציון ונשיא הגרעין התורני ראשון לציון.
