אתה שואל אותי, יוסי, למה אני צריך מקל הליכה?… אתה רק בן 72, יש לך עוד זמן בשביל מקל כזה. אז תשים לב, כאן מלפנים, אתה רואה, במדרכה, ישנה בליטה גדולה, שפיץ כזה של אקרשטיין
ביום שלישי, שלשום, עברה שם מיכל בתי עם רון בעגלה, וכמעט עלתה על השפיץ הזה. תאר לך מה היה קורה אם רון היה נופל מהעגלה על הרצפה?! ילד בגיל שנתיים נופל עם הראש שלו ממש על השפיץ הזה של האקר שטיין. עד שהיו לוקחים אותו לבית חולים, מכניסים אותו לחדר מיון, ועד שהיו מגיעים אליו כל הרופאים האלה לטפל בו. תאר לך רק שהייתה נמצאת שם בדיוק באותו חדר מיון הבת של ראש העיר, אפילו של סגן ראש העיר – איפה היה להם זמן לרון?! ורון, תדע לך, רגיש מאד בראש שלו, הראש הוא מקום רגיש אז למה שרון הנכד המתוק שלנו יסבול ולמה שדווקא מיכל, הבת החמודה שלנו, תינזק…. לכל הנכדים המתוקים יש ראש רגיש שיכול להינזק? נכון, לכולם, אז מה זה מעניין אותי?! מבחינתי – שיישרף העולם. אז זהו, שאני בטוח שמבין כולם – השפיץ הזה יתפוס דווקא את מיכל ורון שלי.
מה זה נוגע למקל ההליכה שלי? נכון, אני עדיין הולך די בסדר, אבל בטוח שבאיזה לילה, כאשר אצא לרחוב – אתקל בשפיץ הזה, אעוף ואפול על הרצפה. לא, לחדר המיון לא אגיע, אני מקווה, כי אירע לי לפני שנה משהו דומה כשעברתי ברחוב המרכזי: ניצב שם מוכר התירס עם העגלה שלו. הוא העמיד אותה משום מה באמצע המדרכה, לא סמוך לאחת מהחנויות. נכון, יוסי, דווקא אני, מבין כולם, נתקלתי בעגלה, והתעופפתי לכל הכיוונים. מישהו הרי צריך היה להיתקל. אתה תמיד מצדיק את האחרים, איזה מין חבר אתה?! מתי כבר תצדיק אותי פעם?!
נכון, אתה זוכר היטב. הייתה לי אז צלקת ארוכה על המצח ועוד שריטה על האף. יש לך זיכרון לא רע. הלוואי וגם לי היה זיכרון כמו שלך. הצרה היא שכבר אין לי. כן, אם אתה שוכח מספרים של המכוניות ששייכות למשפחה שלך בלבד – סימן שאתה מתחיל עם המחלה הזאת שהאות הראשונה שלה היא א’, חס וחלילה. אתה שואל למה לא שלחתי את הידיים קדימה בכדי להגן על הראש כמו כל יצור אנוש רציונלי?!. כן, בערוץ 8 מראים קופים ואנשים לא זקנים ששומרים על הראש שלהם – יש להם עדיין אינסטינקטים בריאים. אבל מה לעשות יוסי שאנחנו כבר בני 72, אתה ואני. אולי לך יש אינסטינקטים אבל אצלי הם הפכו מזמן לשמינסטינקטים. לא שווים הרבה.
***
תראה, תראה את הזבוב הזה. למה הוא נטפל דווקא אלי ולא מתיישב על האוזן שלך. זה זבוב פנסיונר שהתעייף ורוצה לנוח על האוזן הכי קרובה?? אין לך בדיחות יותר טובות, יוסי, בשביל חבר שממש, ממש סובל?! בטח שהודעתי בעירייה על השפיץ הזה. אז מה הם חושבים בעירייה על זקנים? הם כולם שם מושחתים, חושבים רק על התחת שלהם. נכון שהצבעתי לראש העיר הזה, הוא דווקא מתייחס אלי מאד יפה. אמר לי פעם, כאשר פגש אותי ברחוב לפני הבחירות, שאני נראה צעיר מאד, לא כמו שאר הזקנים. הוא בסדר אבל כל העובדים שלו – סתם חארות. הם לא עושים כלום אפילו עם הפושטקים האלה שמסתובבים פה בגן כל לילה, שותים בירה ומדברים בקול רם. לא איכפת להם מהשכנים שגרים כאן, לא שמים עלי. נכון, המרפסת שלי היא למעלה שם, בקומה הרביעית, אבל אני שומע כל מילה ממה שהם מדברים כאן למטה.
באמת מעניין – את אשתי ואת אחותה אני בקושי שומע בתוך הדירה, ודווקא אותם אני שומע מן הגן. אתמול הם צעקו בשעה תשע וחצי בלילה, קשקשו על כל מיני דברים. איזה שטויות?! ממש שטויות, אני אומר לך. אנחנו, כאשר היינו בגילם, לא דיברנו שטויות כאלה. בחיים לא דיברנו ככה. אז מה אם הם מתגייסים בקרוב?! רוצים להתפרק? מה, הם לא יכולים להתייחס לזקן כמוני?!. אני אזרח כמוהם, נלחמתי בכל מלחמות ישראל, לא הפסדתי יום אחד במילואים שעשיתי בשק”ם, אני משלם מסים בזמן, לא עושה בעיות בכלל, לא כמו כל הצעירים הצעקנים האלה. אפרופו צעירים – שמתי לב שאני הכי זקן בבית אצלנו. זה שאתה הכי זקן בבית שלך, יוסי, לא עושה אותי יותר מאושר, לשנינו יש בעיה. טוב, אז לך אין בעיה, אתה לוקח את הדברים יותר קל, אולי אתה סתם נאיבי ולא מבין את הדברים. אני בכל אופן מרגיש שאני זקן, אני לא מתעלם מזה. אני גם יודע לאן אנחנו כולנו הולכים.
ואם מדברים על דברים כאלה – הזמינו אותי למסיבת מחזור באוניברסיטה לכבוד חמישים שנים מאז שסיימנו הלימודים. אתה יודע כמה סיימנו? 124. ואני מסתכל כמה נפטרו. אני תמיד מסתכל קודם במודעות אבל. נפטרו 13. אתה מבין לאן אנחנו הולכים. וזה מתקרב מאד…. שמעתי כבר את החוכמה הזאת שאלה שהולכים משאירים יותר מקום בחיים לאלה שנשארים. כל הסטטיסטיקה האינפנטילית הזאת…. ושמעתי גם את השטות הזאת, שאתה מזכיר לי, שעל אלה שנשארים בחיים לא מפרסמים בעיתונים מודעות אבל.
עוד מעט ניפרד, יש לי תור אצל האורולוג. ה-PSA שלי קפץ לאחרונה, לך תדע מה יהיה. שוש? שוש לא תבוא איתי. יש לה חוג ברידג’. מיכל? היא עסוקה עם רון, אין לה זמן מספיק לאבא. אני מבין את החבר’ה הצעירים של היום. אם כי אני בגילה הייתי חושב יותר על האבא שלי, התקשרתי אליו כל יום. אני לא אומר שהילדים רק מחכים לירושה שלנו, אבל הם יכולים להתקשר יותר.
שוב, אני לא מתלונן, אבל האמת, האמת – היה מגיע לנו מהם יחס יותר טוב. ועוד אחרי כל מה שעשינו להם. סיפרתי לך שנתתי לה ולערן ביחד דירה ומכונית? בסדר, סיפרתי לך את זה כבר שלוש פעמים. בעצם רק שתיים, למה אתה אומר שלוש? לא, לא הפרדתי ביניהם, בין הדירה והמכונית, שיחלקו לבד ויסתדרו לבד. לא מעניין אותי מה שיהיה פה אחרי שלא אהיה פה. כאילו שאותך זה מעניין. תראה את הכלב הזה. דווקא אלי הוא ניגש. למה הוא לא מלקק את הידיים שלך? אני מוותר על כל האהבה שלו. ולמה הבעל בית שלו מתיישב דווקא על הספסל שלנו. מה יש לך לצחוק מהבדיחות המטופשות שלו?! מה מצחיק בהן בכלל?! נכון, גם הוא בגילנו, גם הבעל בית וגם הכלב שלו אבל כל הצחוקים שלו לא מובנים לי, אולי לך. תסתכל, ממש מצחיק הבעל בית דומה לכלב, בעצם הכלב דומה לבעל הבית. לא, בכלל לא איכפת לי שהבעל בית שומע אותי.
אתה מדבר אתו על התמ”א שעושים בבניין שלו? אצלנו בבניין לא הסכמתי לתמ”א. הקבלן נותן לי 11 מ”ר במרפסת החדשה, לאחרים – 12 מ”ר. אז למה שאסכים?! השכנים אומרים לי שאני תוקע להם את התמ”א ואני אומר להם שאני מספיק ויתרתי לכולם בחיים, בגילי המתקדם מותר לי לעשות מה שאני רוצה. גם מטר מרובע אחד הוא חשוב. שוש? היא לא כל כך מסכימה איתי, אומרת שאיך זה שאני מסוגל לוותר, בקומה הרביעית שלנו, על המעלית שהקבלן רוצה לתת. ולמה אני רוצה שיגדירו אותנו כ… איך זה נקרא? נכון, דיירים סרבנים. אז אני אומר לה: חכי חודש, חודשיים, והקבלן כבר יזחל לקראתנו על ארבע ייתן לנו פיצוי על המטר מרובע, יעשה לנו במקומו סלון חדש ונעלה לשם במעלית כמו מלכים. לא מגיע לנו, בגילנו?!
שנלך לארומה, כאן בפינה? אני לא אוהב את הקפה שמה. הוא לא מספיק חזק וגם לא יודעים לעשות על הקצף את התמונה שלי. כשהיינו ביפן היו עושים את התמונה שלי בלי בעיות. אין, אין כמו יפן, חבל שלא נשארתי לעבוד שמה, היא ממש מתאימה לי. שמה – 12 מ”ר מרפסת זה 12 מ”ר מרפסת, לא כמו כאן. אתה אומר שביפן, שאני כל כך משוגע עליה, לא היו בחיים נותנים לי 12 מ”ר?! שהקבלן היה עושה חרקירי לפני שהיה נותן לי מטר מרובע אחד מעל לתקן?! הגם אתה ברוטוס? גם אתה, יוסי, לא יודע להעריך אותי. לאן אגיע עוד בחיים?! טוב, נלך לפי הצעתך לארומה, אבל אתה קורא למלצר ודורש ממנו שיעשה לנו את הקפה חזק. שפעם אחת יתחשבו בנו, שלא ידפקו אותנו.
וואו, שכחתי את מקל ההליכה. אתה אומר שאני הולך לא רע בלעדיו. שהעולם אינו כל כך שחור וצריך רק עיניים אחרות להסתכל עליו. חכה, חכה עד שאני אגיע לשפיץ של האקר שטיין. מה יקרה לי אז??! בטוח, שאתה עם העיניים האחרות שלך לא תראה ולא תעשה צעד אחד מהספסל בשביל לעזור לי.
*“אֵיזֶהוּ עָשִׁיר? הַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ” (בן זומא, מסכת אבות, ד, א)
