בימים טרופים אלה שבהם כל אחד מאיתנו יושב בביתו-מבצרו, מספק את כל צרכיו בתוך חדריו ומרפסתו, אין יוצא ואין בא למעט לצרכים בסיסיים – מזון, חומרי ניקוי, תרופות, לוח שש בש מחברים, שערי המבצר נפתחים לכבודם ונסגרים מיידית לאחר היכנסם; בימים אלה רק כלב מאפשר לך לצאת מהבית למרחק של 200 מטר (100 מטר מאושרים ע”י השלטונות עבורך ו-100 מטר נוספים עבור הכלב) ולהתאוורר מחומות המבצר, מהסגר הלא נגמר. ולנו אין כלב משלנו מאז נפטרה קייסי ז”ל. דווקא קייסי הייתה מאושרת לחיות בימים אלה שכן הייתה בה מידה רבה של התנשאות כלפי הסביבה. היא חשפה שיניים רוגזות על כל מי שהעז להתקרב אליה ברדיוס של שני מטרים. בדיעבד מסתבר שהייתה בעלת חזון, צפתה את הרגולציה שתוטמע כאן הרבה אחרי מותה.
אז איך בכל זאת ניתן לחמוק בהליכה אל מעבר למאה המטרים הכובלים? איך בכל זאת לפרוץ את התחושה המבצרית הזאת? תלך לסופר שבמרכז השכונה, הציעה זוגתי. אבל אמרת לי הבוקר שקנית הכול. מה אגיד לשוטר השכונתי?
חסר בצל לבן, הנה אַצלם לך את המדף הריק של הבצלים בין מדף העגבניות לבין זה של המלפפונים. תהיה לך אסמכתא איתנה בפני השלטונות. וכך עשתה בזריזות, והוסיפה: תזכור – בצל לבן, זה העגול כמו כדור טניס, לא הירוק כמו שרוכים ירוקים. היא הרי מכירה את בן זוגה עוד הרבה לפני פרוץ הקורונה. ויודעת צדיקה נפש בהמתה.
ערכתי באדיקות טקס היציאה למרחבי הווירוס הקטלן. גטקס מבד פלנל, מכנסי קורדרוי קנדים, חולצת צמר, כובע גרב, מסכה תוצרת בית, כפפות ניילון, החדרתה של כל אצבע לנרתיקה אורכת חצי דקה ולבסוף מסתבר שהקמיצה התבלבלה עם האמה וצריך לשלוף ולהרכיב מחדש. הטקס כולו – 14 דקות.
אם יתקשר אחד מהילדים תגידי לו שאני בזום חיוני ביותר עם חברים. בימים אלה שבהם הילדים הופכים למפקדים שלך ואוסרים עליך כל יציאה מהמבצר – רצוי לסנן כל מודיעין שמגיע אליהם. בוודאי, הודיעה לי הנאמנה.
**
וברחוב עצמו – הקורונה מחזירה אותי לימי נעוריי. שיחקתי אז כדוריד במכבי ראשון לציון. (גם היא וגם מכבי והפועל רחובות היו מהמובילות במדינה בענף זה). אני מקפיד להסתכל קדימה לקצה הכביש, לכיכר הקרובה, למבצרים שלאורך הרחוב. כל אזרח שמגיח משם נדמה לי כאילו היה שחקן של קבוצה יריבה. אני מיד “שובר” אז ימינה או שמאלה, מדמיין שהכדור בידי, חולף על פניו ואפילו מבצע תנועה קטנה של קפיצה באוויר כאילו אני זורק לעבר השער, האשפתון שניצב בפינת הרחוב. בימים אלה הראש מתרוקן ממחשבות דחוסות והוא פתוח למיני דמיונות משונים. (אולי, רחמנא ליצלן, זהו השלב שלפני שלב ההזיות) לעיתים, כאשר השחקן שמתקרב אלי נראה לי כחשוד רציני, אני עובר לצד השני של הרחוב, מחפש שטח ריק לקבל שם את הווירוס (סליחה, את הכדור). כמו שייע גלזר בימיי וכמו מסי בימינו אלה. במהלך התרגיל המוצלח הזה אני משתדל לשמור על מרווח של ארבעה מטרים מהיריב. שמעתי שראש העיר ביקש לדקדק יותר מראש הממשלה בכדי לשמור על עירנו בין הראשונות בטבלה של ליגת הקורונה.
איפה כאן הבצל? שאלתי את הקופאית שבכניסה. קולי נשמע לי אחר, רם וחזק מהרגיל, מזָרז שלא כמו בבית. הכול בכדי לאגור בהקדם ככל יכולתך בסל, לסיים ולהסתלק. היא, הקופאית, פתחה פיה בתימהון וגמגמה לי: במ – במד- במדף השני א-אדון, במדף השני אדון. רק בבית אחר כך הבנתי שאולי שיערה ברוב בהלתה שאמרתי את המילה כסף ולא בצל. והאצבע השלוחה קדימה בתוך הכפפה השחורה נראתה לה כמשהו שיורֶה לפעמים.
בדרכי למדף הרביעי, (היא התבלבלה, הבצל לא היה על המדף השני) התקדמתי עם הגב לעבר המוצרים והפנים מופנות לעבר שאר החלל. בסופר אתה נעשה דרוך יותר. הלקוחות נוטים להתקרב אליך. אין להאשימם חלילה בהתעלמות מההוראות הנוקשות. הם חיים את יומם, יש להם ילדים להאכיל, יש להם נשותיהם שמכוונות אותן מרחוק לאלה מדפים בדיוק להגיע.
אבל הקורונה שלי חשובה לי יותר מהנשים שלהם.ואני מוודא שכל שורה תהיה ריקה לחלוטין מאנשים. תנועת האצבע השחורה עושה את שלה. אני מרגיש כאילו אני בסדרת לב”ב של קורס קצינים (לוחמה בשטח בנוי, היום הפכו את זה ללש”ב), מאחורי כל קופסת תירס, בין כל שני בקבוקי קורונה עלול להסתתר האויב הגדול ביותר בעידן זה – האדם. האדם הקונה, האדם הצורך, האדם שעלול דווקא עכשיו לבחור לו בניחותא עגבנייה אדומה הסמוכה לבצלים הלבנים ולהתיז מפיו מיליוני וירוסים נבלים. התנהלותי הנחרצת משפיעה לטובה על כל חלל הסופר. אני מעיף מבט מסביבי ושמח להיווכח שכולם מרוחקים זה מזה הרבה יותר מאז שפרצתי לסופר. כולם דרוכים, שולחים אלי מבטים מפוחדים, השריף הזקן עם כובע הגרב, המסכה התכולה והכפפות הכהות עשו את שלהם. מזווית עיני אני מבחין במבטו של בעל הסופר. מבט מחייך, מבט מודה. עשיתי בשבילו את העבודה. הצלתי חייהם של לקוחותיו. הם לא יוצמדו למכונות הנשמה. הם ישובו לקנות אצלו. הוא לא ימצא עצמו מחוסר עבודה, כל עוד אני בסביבה, כמובן.
בעמדי בקופה, בעוד התור שמאחורי נמשך עד השירותים שבקומה השלישית, אני מעז לחייך מבעד למסכה ולשאול הקופאית ממה עשתה את המסכה שלה. היא מחייכת אלי בחזרה מתוך הכרת תודה על פעלי הרב למענה. מחזייה, אדון. ובעוד היא מעבירה את הבצלים הלבנים מתחת לעין האלקטרונית היא מוסיפה: גם שלך אדון עשו מחזייה. עשתה מחזייה, היא מתקנת, אישה שלך. קולה נשמע בוטח הרבה מזה שהיה לפני חמש דקות. עד עכשיו לא חשבתי על כך, על מקורה של המסכה התכולה. שיערתי, בגלל הגוון שלה, שהיא נמכרה יד שניה ע”י מנתח שפרש.
הבצל עלה 8.70 ₪ והשארתי לקופאית, לראשונה בחיי, טיפ הגון בסך 1.30 ₪. בוואטסאפ ה-5467/32 מאז ההסגר הוזהרנו כולנו שהוירוסים חומדים גם כסף והם עלולים לשהות על מטבעות ארבעה ימים רצופים (פרופסור איתמר מכחיש זאת אולם פרופסור רוטשטיין מאמין בכך ואני נוטה להאמין לרוטשטיין. יש לו תווי פנים אמינים יותר).
בדרכי חזרה, הרחוב היה ריק לחלוטין, לא הייתה בו נפש חיה. סמוך לשורת הבתים הנמוכים עם גגות הרעפים של פעם הרחתי עוגת שמרים אפויה היטב. ניחוחה התפשט ברחוב השומם והניע בו לרגע גל של חיים.
לאחר שהסרתי בבית את הכובע והנחתי אותו בפינה הרחוקה על המרפסת, את נעלי חלצתי בפינה השנייה, את הכפפות ניתקתי בזהירות מאצבעותיי ליד הכיור, את המעיל תליתי ליד המקלחת שיספוג אדים ויטביע הנגיפים, נותרתי עם המסכה בלבד. נעמדתי מול המראה, התבוננתי בה וניסיתי להשוותה לזאת של הקופאית. נמלאתי סיפוק מזה שהיא גדולה יותר אבל לא זכרתי בשביל מה היה חשוב לי להשוות. אולי נבע הדבר מעייפות. הרי זה באמת מייגע לטרוח כה הרבה בשביל יציאה אחת בודדה – להתלבש, לנעול, לחבוש, להתכפף (מלשון כפפות) להתמסך (מסכה).
אולי אכן עדיף להישאר במבצר, ליהנות מחמימותו, כפי שהורו לי ילדי המנוסים.
