לאחר שהפך לסוג של בן בית ברחובות, ממשיך ארז מרקוביץ’ לשחק גם בגיל 39. השנה הוא בהפועל לוד, אבל לא שוכח את האהבה שלו לקבוצה אותה העלה ללאומית לפני שנתיים, הליגה בה היא עושה חיל בשנים האחרונות. ראיון אופטימי על מה שהיה, על מה שיהיה – ושום מילה על פרישה.
כתב: שלום סיונוב | צילם: גלעד חזון
ארז מרקוביץ’ הוא קבלן עליות. נקודה. הוא ירד בגיל 33 לליגה ארצית בגלל הרצון לשלב קריירה כעצמאי ומצד שני להמשיך בכדורסל ומאז הוא הצליח להעלות לליגה הלאומית את רמה”ש, קרית גת, יבנה ורחובות. “אפשר להגיד שזה המצב והפכתי לקבלן עליות”, מסכים הסנטר הבלתי נגמר של הפועל לוד. עם העובדה שאי אפשר להתעלם ממנה.
ועדיין יוצא מצב שכל שנה אתה צריך לחפש קבוצה מחדש, בגלל שהקבוצה שלך עולה ליגה. “לגמרי ככה. מצד אחד אני מאוד שמח שאני מצליח להביא את הקבוצות האלו למטרה שלהן אחרי שאתה כבר מתרגל לאנשים ולקהל, מצד שני זה קצת מעצבן, אבל לצערי אני לא יכול לשחק בליגה הלאומית בגלל הלו”ז הצפוף שיש לי בחיים האישיים ומחליט להישאר בליגה הארצית שמתאימה לי מבחינת האימונים שנערכים בשעות שמתאימות לי”.
אחד הדברים המעניינים בראיון הוא שהמילה ”פרישה” לא עלתה בשום שלב בשיחה, אפילו עניין האימון זאת מילה גסה, מבחינתו. “אני עדיין צעיר”, מתלוצץ מרקוביץ’ “ועדיין רוצה להגיע לגיל של סטנלי ברנדי (בן 50, משחק באשקלון-ש.ס)”.
בגילך איך אתה מצליח להיכנס לכושר דווקא בפגרה הארוכה שיש בכדורסל? ”זה די קשה, אבל כבר התרגלתי לזה. אני מנסה להתאמן ולהיות בכושר גם בתקופת הפגרה, אני מצליח גם לשחק לפעמים כדורסל ומנסה כמה שיותר לשמור על הגוף שלי”.
התחלתם את העונה בצורה לא כל כך טובה אפשר להגיד בהפועל לוד עם שלושה הפסדים רצופים ופיטורים של המאמן עמי ברדה. “בנינו קבוצה חדשה ולצערי פציעה של שמואל מלכוב שהוא שחקן מאוד חשוב אצלנו בקבוצה הרסה לנו את הרצף הקבוצתי ונכנסו לאיזשהו בור שבו פשוט התקשינו להתחבר כקבוצה. לצערי נאלצנו לעבור גם עזיבת מאמן ואפשר להגיד שזה כבר היסטוריה”.
הגעתו של אושרי הראל שינתה את הדינמקה והכניסה את הקבוצה לרצף ניצחונות. “לגמרי. אני מאמין שגם אחרי שכולם חזרו מהפציעות וכולם נכנסו לכושר יצאנו לריצה של כמה ניצחונות חשובים. אני מאמין שיש לנו קבוצה מאוד טובה ואחרי שהתחלנו להשתפר הגנתית אז חזרנו לליגה. לשמחתי הליגה מאוד צפופה, כל הפסד יכול להביא אותך למאבקים על הירידה ומצד שני כמה ניצחונות ברציפות אתה פתאום יכול להיאבק על כניסה לפלייאוף”.
כמה השפיעו חילופי המאמנים? “אושרי נכנס לתפקיד בצורה מעולה. הסיטואציה הייתה מאוד קשה והוא נכנס אליה ללא שום תבניות קודמות, נתן לכל השחקנים לפתוח דף מחדש, נתן לכולם את הביטחון שהיה חסר להם. גם לי באופן אישי הוא מאוד עזר ואני מנסה לעזור לו כמה שאני יכול מהניסיון הגדול שיש לי. אני מאוד שמח שהוא פתוח לרעיונות חדשים”.
אפשר להגיד שיש לכם הרבה שחקנים שהם סוליסטים. איך אתה מנסה לשפר את זה מניסיונך האישי? ”אני קודם כל מאמין בדוגמא אישית, גם כשחקן אני מנסה לא להיות אנוכי ולנסות תמיד להדריך את השחקנים הצעירים. אני מאמין שזה תהליך ארוך וכל משחק ומשחק ה’ביחד’ ידבק וכל שחקן יחפש את החבר שלו כך שגם קבלת החלטות תשתפר מיום ליום”.
במהלך הקריירה שלך עברת הרבה מאמנים. מיהם הטופ 3 שלך? ”ואו, אז ככה הראשון הוא דן שמיר, אני חושב שהוא מוח כדורסל שעד עכשיו אף אחד לא מבין עד כמה. הוא אימן אותי בשנה הראשונה שלו כמאמן בוגרים בהפועל ירושלים. לקחנו גביע באותה השנה ומאוד נהניתי. המאמן השני שנמצא מתחת לרדאר של כולנו הוא זיו ארז שעובד בעיקר בנוער ופיתח בשנים האחרונות את מחלקת הנערות בראשון לציון ועכשיו חזר לעבוד עם הנערים אצל הגברים והאחרון הוא ארז אדלשטיין שמאוד אהבתי להתאמן אצלו”.
ואם כבר הזכרת את ארז אדלשטיין, איך הרגשת אחרי העליהום שקרא לו אחרי אליפות אירופה? ”אני חושב שהתקשורת בארץ אוהבת בצורה נמהרת מדי להמליך מלכים ומצד שני יודעת גם לערוף את ראשיהם במהירות. אני חושב שהיו יותר מדי ציפיות גדולות מהנבחרת ואף אחד פשוט לא עמד בלחץ. למרות הניסיון הגדול של ארז בתקשורת הוא היה צריך להתנהל עם התקשורת בצורה אחרת ולי מאוד חבל על הפסטיבל שקרה בגלל זה”.
נחזור לעונה שלך ברחובות, הצלחת לעלות את הקבוצה לליגה הלאומית אחרי משחק בלתי נשכח בניצחון ברמלה. איך אתה מסכם את הרגעים ההם. ”זה היה משחק של פעם בחיים – בשביל משחקים כאלה משחקים כדורסל. היה בו הכל: שתי הקבוצות נתנו 200 אחוז והמשחק הגיע לשתי הארכות כשבסוף הצלחנו לנצח. הסל המדובר של ינעם אירם היה בלתי אפשרי בעליל מבחינת הסיטואציה אחרי שהיינו כבר בפיגור מינוס שלוש, אבל אחרי נס ז’לגריס אפשר לקרוא לעליה הזאת של רחובות – נס רמלה”.
אתה עוד שרוי בקשר עם האנשים ברחובות? “אני בקשר מעולה עם חברי הנהלה וחלק מהשחקנים ששיחקו איתי בקבוצה לפני שנתיים. הם עוברים תהליך מדהים והופכים להיות מועדון גדול בסדר גודל אזורי. ההנהלה עושה עבודה מדהימה מבחינת החיבור בין הקהילה לקבוצה. אנשים מכל הקליקות שמגיעים למשחקים והריצה שלהם בתחילת השנה מראה שהם עושים את הדברים בצורה הנכונה”.
ולבסוף מילה על החיים האישיים שהם בעיקר ברחובות… “נכון, אני עובד במשרד תיווך ברחובות ומכיר כאן הרבה אנשים ודי נהנה מהחיים בעיר. מה שבטוח הוא שיום אחד אני אחזור למכבי רחובות. זה פשוט חייב לקרות”.
