אריק לירם עבדוש < מאסטר ומאמן ראשי, הגורו להישרדות

כשנכנסים לסטודיו האימונים של בית הספר לשיטת “דניס הישרדות” במרכז הקהילתי חוויות שוויץ המדע מגלים מרכז לאומנויות לחימה, עם מזרונים מקיר לקיר ושקי אגרוף גדולים שתלויים מהתקרה. רק אחרי שיעור או שניים קולטים בעצם שמתחת כל התפאורה הזאת חבוי לו בית ספר לקסם אישי, בניהולו הבלתי מתפשר של

“מה הסוד של המקום הזה?” אני שואלת את אריק לירם עבדוש, דרגה דאן 7, מאסטר ומאמן ראשי. הוא מסתכל עלי ועונה “תכבד את תלמידיך, תתייחס אליהם בכבוד כבני אדם ותקבל כבוד והערכה בזכות מי שאתה ולא מתוך פחד” ומוסיף “זה מה שאני מנסה להעביר לחניכים שלי”. קירות הסטודיו עמוסי התמונות הם הוכחה שהמקום הזה, הפסיק מזמן להיות עוד חוג שילדים מגיעים אליו פעם או פעמיים בשבוע כדי להעביר שעה והפך במרוצת השנים להיכל הכבוד לשיטה ולערכיה. תמונות של ילדים בני 4 במבחני דרגה ואליפויות ולצידן תמונות של אותם ילדים כעבור יותר מ 10 שנים. “זה מרגש אותי לראות את זה. יש כאן הזמנות לבר מצווה ולאירועים משפחתיים שהתלמידים עברו לאורך השנים, סיפורים אישיים של ילדים שהמקום והשיטה שינו להם את החיים”. בית הספר החל את דרכו בשנת 2001 בסטודיו קטן ברחוב אייזנברג ברחובות, ועבר למשכנו הנוכחי כשהוקם המרכז הקהילתי. הוא מנוהל על ידי אריק עבדוש ואיתו מאמנים מדריכים שהחלו את דרכם כחניכים שלו בגיל 4, וכעת בגילאי 16-17 מאמנים ביחד איתו דור חדש. עבדוש, בזמנו חייל שגר ברמלה ושירת בצריפין חיפש מקום בו יוכל ללמד את שיטת דניס השרדות, ומה שהתחיל כתחביב הפך במרוצת השנים למקצוע. הוא הקים את העסק בעשר אצבעות, הכין פליירים לפרסום בבית, טיפל במנהלות והתחיל לאמן 60 תלמידים בלבד. לשמחתו, משנה לשנה עלה מספר התלמידים “היום יש מעל 400 תלמידים בחוויות שוויץ המדע ועוד כ-200 תלמידים ביתר המתנסים של רשת חוויות בעיר”, הוא מספר בגאווה. בדניס הישרדות, לומדים הספור הצעירים, מבחינה פיסית וטכנית – איך להגן על עצמך ולשרוד ברחוב אם מישהו תוקף אותך ומבחינה מנטלית איך להגן על עצמך ולשרוד בחיים. רצפת המזרונים הרכה שנועדה להגן פיסית מפני נפילות בתוך סטודיו האימונים נועדה גם ללמד את החניכים שבסטודיו מותר ליפול כי ילמדו אותך איך ליפול נכון ואיך לקום נכון – ועם הכלים האלה אפשר לצאת אל העולם בצורה בטוחה יותר. “הספורט הזה משלב בין אומנויות לחימה שונות בטכניקות שמלמדות מה מותר ומה אסור. החוקים האלה נאכפים ומביאים אותך למצב של פורקן” מסביר עבדוש, “אם אתה אלים או בעל עודף ביטחון יש לך מקום לפרוק את העצבים בכללים ברורים של מה מותר ומה אסור ואם אתה חסר בטחון תלמד איך לחזק את הגוף יחד עם הנפש ולהיות יותר בטוח בעצמך דרך הטכניקות והכלים שאנחנו מעבירים. הילדים היום מאוד אינטליגנטיים אבל חלשים פיזית ונפשית. אנחנו גדלנו בחוץ, רצנו, טיפסנו והוצאנו אנרגיה, פגשנו ילדים אחרים ותרגלנו מיומנויות חברתיות בצורה טבעית, היום אין חיה כזאת, הילדים לא זזים ואם לא יכריחו אותם הם לא יזוזו. בנוסף, הם מנסים לרצות, בוכים מכל דבר, לא עומדים על שלהם, הם אלופים במשחקי מחשב ויש להם המון שעות מסך אבל לא יודעים איך להתנהל עם אנשים, התקשורת החברתית שלהם נפגעה”.

לא בכדי פסיכולוגים שולחים את המטופלים שלהם אליו. “התהליך שהם עוברים כאן, ההתנסות והמשימות שהם צריכים לבצע מלמדות אותם על היכולות שלהם ומעצימות אותם. “השבוע חילקתי ילדים בני 4 לזוגות ונתתי להם משימה. בסוף כל משימה אני מחלק לאחד הילדים “פס”, שזה חתיכת איזולירבנד שחור שאני מלפף סביב החגורה כאות להערכה ולעידוד, כל עשרה פסים הילד עולה דרגה. במשימה הנוכחית קיבל פס ילד שעודד את חברו להצליח. אחרי שיתר הילדים הבינו שעל ידי עידוד חברם הם יעמדו במשימה התחלתי לשמוע אותם מעודדים אחד את השני, אמנם בצורה מאולצת בהתחלה אבל כמו שאומרים fake it until you make it. ובדרך זאת אנחנו מלמדים את הילדים אהבת חינם, נתינה, עזרה הדדית וחמלה. כשאתה נותן אגרוף תחשוב גם על מה מרגיש זה שקיבל את המכה. תבין שקודם כל הכאבת לו ואם אחר כך אמרת לו שאתה לא מבין מה הוא בוכה כי הרבצת הכי חלש שאתה יכול, גם רמסת לו את הכבוד. והאגרוף הוא לא תמיד פיסי – אז צריך להבין שבחיים מצד אחד חשוב שתהיה לך היכולת להגן על עצמך ובמידת הצורך להכאיב אבל גם היכולת לחמלה והבנה מה מרגיש זה שנפגע ממך הרגע”. החמלה אותה מעביר עבדוש לחניכיו באה לידי ביטוי גם באמצעות שילוב אוכלוסיות מיוחדות בחוג. בכל קבוצה משולבים ילדים עם צרכים מיוחדים ולקויות תפקודיות שונות. הילדים לומדים להתייחס בכבוד למי ששונה מהם, לעודד אותם ולתמוך בהם ולילדים עם הצרכים המיוחדים זה נותן תחושת שייכות, סיפוק, מסוגלות וביטחון עצמי.

הטלפון שלו מצלצל במהלך הריאיון, הוא מבקש סליחה ועונה לאמא ששואלת אותו איך לשכנע את הילד לעזוב את המסך ולהגיע לאימון. אריק מבקש לדבר עם הילד בעצמו ואחרי דין ודברים מצליח לגרום לו להגיע לחוג ואם לא להתאמן אז רק כדי שיוכלו לדבר. “הילדים רגילים לזוז עם אצבעות כף היד ולא עם הגוף” הוא מודה בצער אחרי שהוא מנתק את השיחה. “לשמחתי אני מצליח לרכוש את האמון והכבוד של הילדים האלה, הם סומכים עלי ובצורה כזאת אני מצליח להשפיע עליהם”.

ומה לגבי בנות?

“החוג מתאים לבנות ולבנים כאחד. אין בחוג משהו שבת לא יכולה לעשות. הקושי, אם קיים, נובע אולי מסטיגמה. להורים קשה עם המחשבה שהבת תלמד אמנות לחימה, העולם רגיל לבנות שרוקדות ולבנים שנלחמים וזה לא נכון. בנים ובנות כאחד צריכים לדעת להגן על עצמם ולא רק פיסית נגד התקפות אלא גם לפתח מספיק ביטחון עצמי כדי לדעת שלפעמים וויתור זה כח ולא כישלון. כמו שאנחנו מלמדים כאן איך להתמודד כישלון אנחנו מלמדים גם איך להתמודד עם הצלחה. ילד שניצח צריך לקבל איזון ולא להסתובב עם האף למעלה בדיוק כמו שלילד שנכשל אין סיבה להסתובב עם האף למטה”.

עבדוש מגיע אל חוויות שוייץ מהרצליה בה הוא מתגורר עם רעייתו, טלי, מורה ורכזת אזרחות בתיכון וארבעת ילדיהם: שיר (12), עדי (10)  גיא (8) ומאור בן השנתיים. “חשוב לי שגם הילדים שלי יתחנכו לפי ערכי דניס השרדות לכן הם לומדים במרכז בהרצליה. גם אם הם לא ימשיכו עם השיטה לאורך שנים, לפחות אני אדע שהם מכירים את הערכים שלה”.  למסתכל מהצד מאוד ברור שחוץ מארבעת ילדיו הפך אריק להיות סוג של אבא רוחני לתלמידים שלו והסטודיו הפך למקום עליה לרגל. תלמידים מהעבר מגיעים רק כדי להגיד שלום ותלמידים מההווה מגיעים שעתיים לפני החוג כדי להכין שיעורים מחוץ לדלת עד שהשיעור יתחיל. “ההצלחה לא נמדדת במדליות אלא בכמות המתאמנים שנמצאים אצלי כבר יותר מעשר שנים”, הוא מסכם. “בזכות הדרך והתהליך המשותף דורות שלמים של מתאמנים וקבוצות שלמות שהפכו למשפחה”.