אבל כבד פקד את העיר יבנה עם היוודע השבוע דבר מותה של אתי (אסתר רבנסרי) ברק, בגיל 67 בלבד בעקבות מאבק ממושך במחלה הקשה. משפחתה של אתי, סיפרו מקרוב על אשת חסד, הטמועה בה הנתינה האינסופית ואשת צדק. אתי הותירה אחריה ארבעה ילדים ומקרובים רבים שזכו לקבל את ברכותיה ואהבתה. אחותה מזל אשר ליוותה אותה ב-4 שנים האחרונות: “המוטו שלה תמיד – ‘אין עוד מלבדו’. לרגע לא כעסה שדווקא היא קיבלה זאת”. בתה עומרית: “מרגישה בתוך סוג של חלום רע שעוד שנייה אתעורר ממנו”.
23.08.2016 זהו התאריך שחייה של משפחת ברק השתנו מקצה לקצה. בבדיקת קולונוסופיה שגרתית שאתי ערכה, גילתה שגוש גדול יושב אצלה בכבד ומתחיל לחלחל לריאות. הבשורה המרה, הכתה בהלם את מקורביה. “לצערי היא משכה את הבדיקה הזו יותר מדי זמן. אם היינו בודקים אותה בזמן, לא היינו מדברים עליה עכשיו בלשון עבר”. כך סיפרה מזל בקולה השברירי.
אתי גדלה במשפחה ברוכת ילדים – 4 בנים ו-4 בנות. אביה ז”ל היה שליח ציבור, איש עניו ושלום, וכך גם אמה ז”ל. מזל, שמלבד היותה אחותה, הן היו חברות טובות שדאגו לערוך מפגשים רבים בביתה של אתי: הפרשות חלה, שיעורי תורה, ומצוות נוספות. “היא אישה שמובילה אנשים, סוחפת, ממגנטת, רבים נוהרים אחריה. היא דאגה לתת שיעורי תורה בהתלהבות, והמוטו שליווה אותה לאורך השנים היה – ‘אין עוד מלבדו’. האישה הזו נלחמה 4 שנים, בלי שיבחינו בכך, לא ידעו בכלל שהיא חולה. האמונה שלה זה הכי אפיין אותה, הכל זה ישתבח שמו.
היא לא רצתה שירחמו עליה, ולא ביקשה שיברכו אותה. כל פעם שחזרנו הביתה לאחר הטיפולים, היא דאגה להתאפר, להתלבש כדי שלרגע לא ישימו לב”. אתי, לא נתנה לארבעת ילדיה שגידלה וטיפחה לראות אותה בעצב, וניסתה להקרין להם אור ושמחה גם ברגעיה הקשים. “כמו לביאה היא גידלה אותם ולא משנה מה היא עברה. היא לא נתנה לילדים שלה לדעת מהו עצב, לא רצתה שיתעצבו כשיראו אותה ברגעים הקשים, לכן עשתה הכל כדי להקרין אור”.
אתי נחשבה לאושייה מוכרת ביבנה בזכות הנתינה האינסופית שלה ושיעורי התורה הרבים שערכה. רבים מספרים שהיא תמיד דאגה לזולת, לרווקות רבות שמחכות להיכנס מתחת לחופה, אשר חיכו לברכתה בכדי להגיע למעמד המרגש. “היכן שהיא הולכת היא מפזרת חום, הפרגון שהיא נותנת לאנשים. לרגע לא חסכה במחמאות ובעצות כדי לרומם ולעזור, תמיד נתנה מעצמה ללא הרף. צריך ללמוד מהאישה הזו”. אחד הרגעים שטמועים בזיכרונה של מזל: “לפני שנים היא מנעה מאישה לבצע הפלה שכל כך רצתה. בימים אלה היא מודה לה על זה כל רגע”. בכל התקופה האחרונה, אתי לרגע לא בכתה על מר גורלה. “הכרית יכולה לספר מה עבר עליה, אבל באור יום, ליד כולם היא הייתה קורנת, מחייכת. שום כעס ותהיות למה דווקא לי זה קרה, לא היה לה כעס לבורא עולם”.
בתאריך 10.05.20 אתי נכנעה למחלה. צער רב ותחושת אבדה הקיפה את בני משפחתה ותושבי העיר שהכירו מקרוב את הצדקת ואשת החסד המופלאה. כמה ימים לפניכן, מזל משתפת ברגע מצמרר: “ביום רביעי, כמה ימים לפני שנפטרה, היא אמרה לי ‘בואי נעשה הפרשת חלה’, כשעוד הייתה עם מורפיום ובקושי יכלה לזוז. עשינו שיחת זום ביחד איתה במחלקה, יחד עם עשרות נשים שצופות ועם הרבנית לאה דמרי, וכולנו בירכנו. באותם רגעים, היא ביקשה לשבת על הכיסא ולברך, נתנו לה חתיכת בצק ושערה, היא הביטה לשמיים ועל אף הקושי לדבר, היא בירכה ‘בתוך שאר חולי עם ישראל’. לא נתפס שברגעיה הכי קשים, היא עדיין חושבת על אחרים. זו אתי, פשוט אגדה”.
אתי נטמנה בבית העלמין יבנה (בן זכאי). מכרים רבים הגיעו לכבד את זכרה בפעם האחרונה, נשים רבות שאתי ליוותה בתקופות הקשות והטובות, בני משפחתה הכאובים שהיו חלק בלתי נפרד מחייה. הנוכחים בלוויה ידעו שאתי השאירה כאן חותם ענק, ושלכל אחד יש זיכרון שצרוב מאותה אישה מדהימה. מזל מספרת על הימים האחרונים מאז לכתה: “אתה לא מבין כמה היא חסרה לי ולמשפחה”. כשגרונה חנוק, היא מוסיפה. “הבית שלה היה המרכז. הייתי מגיעה אליה הרבה פעמים, פותחים שולחן, עושים מצוות והכל באווירה טובה וצחוקים. חסר לי המהות שלה בחיים שלי, היה לי כיף איתה, אהבה שהיא העניקה לכולם זה פשוט מדהים. לכל אחד יש תפקיד בעולם, אך היא השאירה חותם בעולם וזה מה שיפה. כולם יודעים מי זו אתי ומה היא הותירה אחריה”.
משפחתה, שהיו עמה בכל התקופה האחרונה, מספרים מקרוב על גדולתה, עשייתה, ועל חסרונה העצום שהותירה:
בתה, עומרית: “אמא יקרה. רבים הספידו אותך, תיארו את גדולתך, את יופייך הפנימי והחיצוני, את מעשייך הרבים והנתינה שלך שבעצם מתארת את מי שאת. לא יכלתי לבקש אמא אחרת, לימדת אותי מינקות דרך ארץ, גידלת אותי כשאני עטופה באהבה ובחום אינסופי. הנוכחות שלך חסרה לכולם. השמחת חיים המטורפת שלך! האמונה האינסופית שלך!, ה’אין עוד מלבדו’ החרוט לנו בנשמה!, עם כל הסבל שלך והכאב שהיה לך וההתמודדות עם המחלה, אף פעם לא חלמתי שאת באמת סובלת!, כי אף פעם לא הראת לי!, תמיד הגומות שלך התנוססו על הלחיים המאופרות שלך!, תמיד דאגת לפזר רק שמחה, רק רוגע ושלווה. איך שהיית רואה אותי היית מתאפסת ומתאפקת לא לבכות ולסבול. ואכן ככה הייתי רגועה, לראות את הפנים המוארות שלך ולהירגע. את חסרה לי, בדברים הכי קטנים. אני מתגעגעת אלייך כל כך אמא יקרה. עדיין מרגישה בתוך סוג של חלום רע שעוד שנייה אתעורר ממנו. עוד שנייה את קוראת לי מהחלון כמו שאת אוהבת שנרד למטה, עוד שנייה. תנוחי על משכבך בשלום אמא אהובה שלי”.
בתה, אורטל ציטטה את הרב משה צבי נריה: “גדולים החולמים חלומות והופכים חלומות למציאות. גדולים העוסקים במעשים קטנים והופכים את המעשים לגדולים. אבל הקטנים החולמים על גדולות, ואינם עוסקים אפילו בקטנות, אין להם עולם. שכן החלומות נשארים בחלומם, הקטנים בקטנותם והעולם תהו ובהו”.
בנה הקטן, יהודה: “אמא, אישה בעלת כוחות נפש עצומים, האמונה שהייתה נר לרגלייך, השמחה התמידית וכל זאת על אף כל הקשיים אינספור הטיפולים המתישים המלווים בסבל רב לא מנעו ממך לכתת רגליים במסירת שיעורים, חיפוש תמידי אחר מעשי חסד. לא אשכח לעולם את אותם פעמים בהן היית שוכבת בספה לאחר לילה חסר שינה, לאחר יום שלם של טיפולים בעודך תשושה ואומרת לי “אני רוצה רק לעשות חסד, מה עוד אוכל לעשות?”, רצית להתנדב, חיפשת רק לעשות טוב ולא העזת לחשוב על עצמך. גם ברגעים שהיינו באים לבקר אותך בביה”ח גם אז היית מסתכלת על האחר ואומרת – לכו תשמחו את האדם השוכב לצידי, תתפללו עליו. הייתי חושב לעצמי מאיפה הכוחות האלה לחשוב על האחר בזמן שבקושי יש לך כוח לחשוב על עצמך, זו את, זו פשוט את. דוגמא בלתי פוסקת לאחר, ואהבה אמיתית לזולת. אמא, אם אוכל לנסות להגדיר אותך בכמה מילים אז הם יהיו – אישה בעלת אמונה וקדת ובעלת חסד של אמת. אמא יקרה ואהובה שלי, לעולם לא אשכח את מה שנטעת בי. בפנים מאירות בחיוך מלטף ובאמונה תמימה. תמליצי יושר בעדנו ובעד כל אוהבייך. תהיי נשמתך צרורה בצרור החיים אמן”.
עדן, אחיינית של אתי: “הלב שלי שבור. איבדתי אותך ולא מבחירה. האישה שאחראית על כל כך הרבה רבדים בי כבר לא כאן. זאת שעצם קיומה בעולמי היה מביא אותי לידי דמעות. האישה שהביאה אותי לצחוק מתגלגל אך ורק ממבט כבר לא איתי, זה לא נתפס ולא נקלט. התמונה הזאת אומרת הכל עבורי. היא הבין קודש לחול, היא הקבלה לכל אדם באשר הוא, היא את. מי חשב שהאישה בשביס היא האדם שיעביר אותי בגיל שמונה שיעור ברדיפה אחר חלומות אחרת נשארים עם תחושת פספוס ורעב. אוי כמה יש לי לכתוב עלייך דודה שלי. כמה שאת אחת מיסודות נשמתי. מעולם לא חשבתי שזה יגמר כל כך מהר, את האור הכי גדול שהעולם יכל לקבל ואני בפרט. תודה על כך רגע ועל כל זכות. אשמור על אמא בדיוק כמו שביקשת בשיחה האחרונה. ואל תדאגי אם היית המניע לחלומות היום את הולכת להיות המנוע, אוהבת אותך מעמקי נשמתי, אהבה ששייכת אך ורק לך אור ענק שלי. לא מאמינה שאני כותבת את זה אבל.. אסתר בת זרי ברוך דיין האמת”.
יניב כהן, אחיין של אתי: “ותהי אסתר נושאת חן בעיני כל רואיה (אסתר ב’, טו). אסתר הדסה (שם הניתן לה רגעים לפני פטירתה), שני שמות הפוכים, הסתרה, ולצידה כמו הדס המפיץ את ריחו, כך גם היא מלאה בריח של חסד ונתינה לכל דורש. את כל מעשיה עשתה מצד אחד בסתר, ומתוך עולמה הפנימי, ומצד שני בלי הפסקה, ובלי הגבלה לתת לכל מי שצריך. המנוחה המיוחדת, הייתה לפני הכל אמא לילדיה ורעיה לבעלה. הבית היה המקום המרכזי שלה, ממנו היא יצאה לכל הפעילות הענפה שלה. ילדיה היו הדבר הכי חשוב לה, שמרה וגוננה עליהם. כשנפטר בעלה הראשון (אילן ז”ל), אספה את כל משפחתה ויצאה למסע חדש, למענה ולמען ילדיה. למרות ימים קשים שעברו עליה, הייתה מלאה אמונה עצומה בה’, ותמיד הביטה על כל החיים בצורה אופטימית ושמחה. את השמחה הזו ואל האמונה הזו לא שמרה היא לעצמה, אלא כמו הדס המפיץ ריחו גם היא מליאה את הלב של כל מי שנפגש איתה, בשמחה ובאמונה. גם בחודשים הארוכים שחלתה במחלה, מתוך סבל וייסורים, לא הפסיקה את פעולותיה. היא הייתה מתרוצצת ממקום למקום, וכל מי שהיה צריך למילה טובה ולעידוד, הייתה מאירה לו פנים, ונותנת לו מתוך ליבה המיוסר, חופן של ניחומים ושמחה פנימית. גם ברגעיה האחרונים אחזה בכל רגע בעוז החיים. כשהרופאה הציעה לה ברגעים של סבל, לקבל תרופות שימעיטו את עוצמת החיים שלה, היא ויתרה על כך כי רצתה לחוות את החיים עד הסוף. האבדה הזו תורגש עוד זמן רב, למשפחתה הקרובה לחבריה ולכל העיר יבנה. אין ספק שרצונה היה שכל הטוב הזה ימשיך על ידי כל עם ישראל כולו.
יהי זכרה ברוך”.
עמנואל בהספד קורע לב: “חמותי היקרה נשמה שלי. קשה לי לדבר עלייך בלשון עבר ולא לראותך ולשמוע את קולך המיוחד. היית כאמא שנייה בשבילי היית סבתא מיוחדת לילדיי. והיום אני מבכה את לכתך .היית אשה מלאת שמחת חיים תמיד ידעת להודות על הטוב ועל הרע אל אף שסבלת כל כך תמיד ידעת להרים את הראש ולהגיד אין עוד מלבדו משפט שנחרט בליבי ובלב כל מי שהכיר אותך.. בחייך השתדלתי לומר לך בכל רגע אפשרי על שהשארת לי מתנה נפלאה מתנה שלא אשכח לעולם השארת לי פרח השארת לי את עומרית ..אני מבטיח לך שאשמור עליה אתמוך בה ואשלים לה את כל החוסר שהשארת .והשארת בלכתך בור ענק בלב ..היי שקטה חמותי היקרה נוחי על משכבך בשלום מקומך בגן עדן מובטח תהא נשמתך צרורה בצרור החיים לעד אמן. אוהב אותך מאוד עמנואל”.
יניב גונן: “אומרת הגמרא. העומד על המת בשעת יציאת נשמתו חייב לקרוע עליו. למה זה דומה לספר תורה שנשרף שחייב לקרוע. זהו משל לאדם: גוף האדם דומה לספר תורה והנשמה דומה לאזכרות (לאותיות) שבו, וזה בא לרמוז לנו שהאדם הוא הפסד גדול כמו ספר תורה שנשרף. אנו נמצאים במעמד הלוויה ומבינים את ההפסד.
המנוחה ע”ה הייתה אשה צדקת, מוסרת שיעורי תורה לקרב לבבות לבורא עולם ורצה מהרצאה להרצאה. בימים האחרונים התפללה כל כך על עם ישראל ועל ביאת המשיח כשבירכה לרפואה הוסיפה מתוך קושי עצום בקולה הנחנק ‘בתוך שאר חולי עם ישראל’. המצב הרפואי שבו הייתה מירק את כל עוונותיה להגיע ישר תחת כיסא הכבוד. יהי רצון שתמליץ יושר בעד המשפחה ונזכה לראותה עם פני משיח צדקנו בקרוב אמן”.
חברותיה הקרובות מספרות מקרוב על אישה מבריקה, אשת שיחה שלרגע לא הותירה אף אדם מאחור:
אילנית מזוז: “אבדה גדולה לעיר יבנה, אתי ברק אחת מהנשים המיוחדות בעיר,אחת מעמודי החסד, אשר נגעה בכל מקום,משעורי תורה בעיר, ועד לכריך בחינם,מעזרה לבחירות למועמד, ועד עריכת לימודי תורה לנשים בכל ליל הושענא, אשת חייל מי ימצא, עליה נכתב. הכל מתוך צניעות מיוחדת, אשת שיחה נעימה, חיוך תמיד על פניה היה, ידעה להקשיב לכל אחת, ידעה לתת עצה חכמה, לעולם לא סרבה לשום בקשה כאשר התקשרנו וביקשנו את עזרתה, לא פעם כאשר נתתי שעורים בעיר והיא הייתה שם,הייתי מחכה לשמוע את את דבריה, ליהנות מחוכמתה ורק אז הייתי ממשיכה לשיעור הבא, גם כשידעה על מחלתה הייתה מלאת אמונה, שידרה טוב, כאשר קיבלתי את בשורה בבוקר סירבתי לקבלה, לא יכול להיות שהיא נכנעה, אבל המציאות טפחה על פני, והבנתי איבדנו אשת חסד גדולה, נשות יבנה ספגו ממנה הרבה טוב לב מיוחד במינו. עיניי לא מפסיקות לשטוף את פניי בדמעות חמות. מה קורה לנו?, עד מתי נמשיך לאבד את היקרים לנו?, כמה העם הקטן הזה יכול עוד לסבול?, אבל את אסתר אסתר המלכה חיית פה בזה העולם, וראית כמה סבל יש לזה העם, עכשיו הגיע הרגע שבו אל תרפי בקשי מהבורא לגאול אותנו, העידי בעד עם ישראל שהעם שלו סובל רבות, אנא ממך כשם שעשית כאן למען עם ישראל, עשי עכשיו למעלה, נוחי על משכבך בשלום,יהי זכרך ברוך אמן”.
דבורה ישראלי: “לך חברתי היקרה, ליבי פועם בחוזקה, קשה לי האבדה. כל חייך היו כמו סרט נע, גידלת את ילדייך לבד. תמיד מחייכת, תמיד צוחקת, לכל אחד עוזרת תמיד מעודדת. הייתה לך קנאה מיוחדת לתורה ולמצוות. אהבת את החיים עד הרגע שנפרדת מאיתנו רצית לחיות. הייתה לך אמונה שהמחלה תעבור.. כמה תפילות התפללנו!! כמה זיכוי הרבים עשית, כמה חיזקת. כל הזכויות עומדות לך בשמים! תתפללי עלינו צדיקה תזעקי למשיח שכבר יגיע!, אין לנו כבר כוחות.. תתפללי על משפחתך המיוחדת שהשם ייתן להם שמחה להמשיך את דרכך דרך התורה והמצוות”.
סימונה חסיד: “את אתי הכרתי כאשר הוריי עברו לגור ליד הוריה ,אך החברות בינינו החלה כאשר אתי התאלמנה ובזמנו גם חזרה בתשובה ולי היו הרהורי תשובה חזקים והיא בדרכה הנכונה ואמונה החזקה קפצה על המציאות והחלה ‘לעבוד איתי’, ותוך כדי כך התחברנו וככל שהיכרנו היה קשה להפריד בינינו. כאשר היא הוזמנה להעביר שיעור וכבר הוזמנה למקום אחר מיד המליצה עליי .הכוח שהיא נתנה לי עזר לי להתמודד עם התשובה והניסיונות .האמונה החזקה שלה נתנה לי מוטיבציה להתחזק. והיא כל הזמן החמיאה לי ונתנה לי להרגיש כמו צדיקה. האהבה שלה האוזן קשבת שלה העימות שלה והכי יפה האופטימיות שלה נותנת לכל אדם את ההרגשה שהוא הכי טוב בעולם. קשה לי עם לכתה הידיעה שלא אראה אותה או אשמע אותה .שם טוב השאירה לילדיה ותורת חסד .מצוות ומעשים טובים. שתהיה מליצת יושר על בני משפחתה ועלינו אמן”.
אורלי: “אתי ברק היקרה קשה לדבר עלייך בלשון עבר מתחילת הדוכן רצית וביקשת להיות חלק מהדוכן וכאשר קבענו כי הדוכן יהיה בחמישי כאבת כל כך כי בימי חמישי היו לך טיפולים כימותרפיים כאשר שינו לך את היום שמחת וישר הודעת כי תוכלי להגיע לדוכן זה מה שעניין אותך. היית בדוכן ושמחת להיות חלק ממנו ולשמח את כל הבאים. רדפת תמיד ומחפשת לעשות עוד מעשי חסד כל מי שביקש עזרה היית הראשונה. עם כל הקושי והמחלה בכל פעם שביקשו ממך הגעת ונתת שיעורים וזיכית את הרבים. אסתר בת זרי היקרה פעילות הדוכן ומעשה החסד יהיו מוקדשים לעילוי נשמתך. בטוחה אני כי את נמצאת במקומם של צדיקים. אוהבת אותך המון”.
