מזכירה בחברת הייטק ברחובות בשנות ה-60 לחייה, תושבת העיר, יצאה מוקדם מהעבודה בכדי ללכת לטיפול פיזיותראפיה בקופת חולים. בדרך לחניה נתקלה במהמורה, עפה קדימה, נפלה וקרעה את המיניסקוס בברכה. המוסד לביטוח לאומי סירב להכיר בפגיעה כתאונת עבודה, בטענה שהתאונה שהתרחשה לפני כ-3 שנים, לא קרתה בדרך לביתה, אלא בדרך לקופת חולים. העובדת ערערה לבית הדין לעבודה ותביעתה התקבלה.
בעקבות דחיית תביעתה, היא ערערעה על הקביעה לבית הדין לעבודה בתל אביב, באמצעות עורך הדין אורי שמריז ממשרד עורכי הדין מרקמן את טומשין. באי כוחה טענו, כי התאונה קרתה בעת שצעדה במתחם עבודתה באזור החניה ולא בשטח ציבורי מחוץ למקום העבודה והנפילה קרתה בטרם הספיקה להגיע לרכבה שחנה בחניון מגודר במתחם חברת ההייטק של המעסיק.
המזכירה לא הכחישה שהיא יצאה מוקדם מהעבודה לצורך טיפול רפואי, אך טענה כי פגיעתה אירעה במתחם העבודה ולכן מטרת ההליכה, קרי, קופת החולים או ביתה, כלל אינה רלוונטית לסעיף בחוק המתייחס ל”יציאה מהעבודה”. זאת משום שכלל לא הספיקה לצאת מהעבודה והתאונה קרתה בחניון של המעסיק.
בא כוחה עורך הדין אורי שמריז ממשרד עורכי הדין מרקמן את טומשין טען בבית הדין, כי מאז התאונה העובדת סובלת ממגבלות תנועה ומקרע במינסקוס ולאחר שנפלה, עובד במקום העבודה חתם על טופס לצורך קבלת טיפול רפואי בעקבות התאונה.הביטוח הלאומי , טען מצדו כי לא הוכח כי החניון אינו חניון ציבורי וכי יציאה מהעבודה לקופת החולים ולאחר כשעה המשך לכיוון ביתה, נחשבת לסטייה של ממש מן הדרך הישירה מהעבודה לביתה.
סגנית נשיאת בית הדין לעבודה בתל אביב, השופטת רוית צדיק, פסקה כי יש לקבל את הערעור. השופטת ציינה כי נכון שהעובדת סיימה את העבודה מוקדם כי התכוונה ללכת לטיפול הרפואי, אבל נפגעה כשלא הספיקה לממש את מבוקשה ולצאת לטיפול. התאונה קרתה כשהיא עדיין היתה במתחם של מקום העבודה והתאונה ארעה לפני שהספיקה להיכנס למכוניתה. השופטת הוסיפה כי לא ניתן לדחות התביעה על סמך כוונה עתידית של העובדת שלא יצאה אל הפועל. לכן, לא היה מקום לבחון האם היא היתה בדרכה ממקום עבודתה לפעילות פרטית שאינה קשורה לעבודה. השופטת פסקה כי על הביטוח הלאומי לשלם לעובדת הוצאות משפט בסך 7000 שקלים. בעקבות פסק הדין, תזומן העובדת לוועדה רפואית שתקבע את שיעור הנכות בעקבות הפגיעה בברך ובהתאם לכך, תזכה לפיצוי על למלגה לכל ימי חייה.
כל הכבוד