התלבטתי האם להעלות על הכתב את רחשי לבי. לצלם לוויית אדם אהוב וזכור לטוב כל כך – זהו לא דבר של מה בכך. החלטתי להנציח את שמו ברשת – כראוי לו.
הרי, שאם מישהו היה מספר לי לפני 25 שנה, כשהייתי בת בית בבית משפחת דגו באשדוד, שיבוא יום ואפרסם כתבה על מותו של אבי המשפחה, ביילין, בוודאי שהיינו הופכים את הרגע לבדיחה והוא היה 'יורד' עליי ואני עליו.
היום הזה היה קשה במיוחד. לראות את הדמעות של ברוך, מסאיי, מני, נתן ואושר ולשמוע את זעקות השבר של איינלם, אהובתו של ביילין היה קשה מנשוא.
מי שהכיר את המשפחה הזו בחלוף השנים ידע שיש בה טוהר, אמת, אהבה, צניעות, מעולם לא ביקשו דבר מאיש, הסתדרו תמיד בכוחות עצמם, וילדיהם יצאו מוצלחים אחד אחד – בזכותם.
הגעתי לבית העלמין באשדוד – מקום שנוא עליי במיוחד. אחד אחרי השני חיבקו את ברוך דגו, מגדולי כדורגלני העבר שיצאו מעיר הנמל והביאו כבוד לעיר, למדינה ובפרט לעדה האתיופית.
ואז הגיע תורי. התפרקתי על הכתפיים של ברוך. "הוא אהב אותך, איך הוא אהב אותך", שם לי חותמת כששנינו דומעים. ואני אותו, כמו את כל משפחתו הצנועה.
האלוף הגדול מאתיופיה עזב את החיים הנוחים והגיע לישראל, ארץ זבת חלב ודבש. הציונות גברה על הגאווה – וכאן בארץ המובטחת הוא סבל, ממחלה קשה, שהשביתה את גופו בעשור האחרון עד לרגע בו ביקש לנוח ועצם את עיניו בפעם האחרונה.
כאן הוא עבד בעבודות מזדמנות ומעולם לא החסיר דבר לילדיו. אחרי ארבעה בנים הגיע אושר – שהביאה המון אושר הבייתה. היום, היא ליוותה אותו בדרכו האחרונה ומסביבה חברותיה החיילות. המחזה היה קורע לב.
בלוויה המיוחדת, אותה הובילו הקייסים של העדה האתיופית בתפילות הנהוגות בשפה האמהרית – נכחו רבים מבני העדה, שחיבקו את כל המשפחה, לצד דמויות מוכרות מהנוף המקומי והישראלי בהם בכירים במכבי חיפה – הבעלים יענקלה שחר, אורי שחר, איציק עובדיה – מנכל המועדון, גל אלברמן – המנהל הספורטיבי, דושאן מאטוביץ – עוזרו של מסאיי ומספר שחקני הקבוצה.
כולם נשברו כאשר מסאיי וברוך עלו להספיד את אביהם.
מסאיי עלה ראשון. "אין הרבה אנשים שאפשר להגיד עליהם שהם ישרים, טהורים. כל מה שיש לי בחיים למדתי מהאיש הזה – להיות ישר, להיות בן אדם טוב, שמשפחה היא ערך עליון. אני מבטיח לאבא לשמור על אמא, על האחים שלי, להיות מאוחדים", אמר.
"לפני שבוע בדיוק, ביום שני שעבר בבית חולים, הוא אמר לי שהוא גאה בי. אני מבטיח שהוא ימשיך להיות גאה בי ובאחים שלי", הוסיף.
מסאיי פנה אל הקהל: "לכל אחד פה שיש לו אבא ואמא, תנצלו כל דקה, כל שעה, להיות כל יום איתם כי עכשיו אני כועס מאוד על עצמי שהייתי בא לפה רק פעם בשבוע".
אחריו עלתה אחותו של ביילין שנשאה הספד קורע לב באמהרית ועברית. סיפרה על רוחב ליבו, איכותו כאדם וגאוותה כאחותו, ובעיקר ביקשה שינוח. עכשיו זה הזמן שלו לנוח, אמרה.
ברוך הוריד את הראש ועלה להספיד את אביו. "אבא שלי, הייתה לי הזכות להיות בנך הבכור", אמר, "אתמול בלילה ישבתי, חיפשתי את המילים לכתוב לך ולא הצלחתי.
איזה אבא טוב היית. אני מקווה מאוד שלא פגעתי בך, שלא אכזבתי אותך, תמיד קיבלת אותי בידיים פתוחות, לעולם לא כעסת.
אמרת לי 'אבוש', תשמור על אמא, על האחים הקטנים שלך, על אושר שהבאת אותה אחרי כל כך הרבה שנים.
לפני שבועיים ביקשת ממני 'תשמור לי על מסאיי', אני מבטיח לשמור על כולם מאוחדים.
בפסח האחרון כמה התעקשת שנעשה את החג ביחד… עכשיו אני מבין למה".
גם ברוך ביקש מהקהל בקול סדוק מצער: "תמיד תגידו להורים שאתם אוהבים אותם, כל יום", ואז הביט בדמעות חונקות גרון לעבר אביו: "אבא, אני אוהב אותך, תמיד אבקר אותך ולא אשאיר אותך לבד. תמיד נישא את השם שלך בגאווה. אני אוהב אותך אבא, תנוח, תנוח כי סבלת הרבה".
משפחת דגו יושבת שבעה ברחוב הצבעוני 22 באשדוד.
אני מקדישה את המילים לזכרו של ביילין דגו .
יהי זכרו ברוך.
אלה קבוצות הווצאפ הכי שוות שכדאי לכם להכיר
◼️ חדש! לקבוצת החדשות באשדוד לחצו כאן
