גיבורות ה–7 לאוקטובר נחשפות והפעם נטע שוב, חובשת מתנדבת מתחנת אשקלון שמצאה עצמה מתרוצצת בין אמבולנסים מלאים בפצועים למשאיות מלאות בגופות. על השעות המצמררות, בעדותה שלפניכם:
“התעוררנו, בעלי ואני, לקולות פיצוצים. שמענו אותם לפני שהגיעו האזעקות לאשקלון. ככל הנראה יירוטים מירי לעבר ערים אחרות. בערך בשעה 7:00 נשמעה אזעקה ראשונה באשקלון, אין לנו ממ”ד אז יצאנו לחדר המדרגות. האזעקות לא פסקו. אנחנו כבר מבדילים פיצוץ של נפילה לבין פיצוץ של יירוט ואנו מבינים שאנחנו שומעים רק נפילות….
בלי לחשוב פעמיים, למרות ששנינו דתיים ושומרי שבת, הנענו את הרכב ונוסעים לכיוון פטריית העשן שהייתה בסמוך לנו. סרקנו את הסביבה, לא היו נפגעים, ניסינו יחד עם אזרחים וצינור מים לכבות את השריפה. חיכינו לכיבוי כ- 20 דקות. כשהם הגיעו שאלנו אותם בתמימות מדוע התעכבו והם ענו שישנם מעל 15 מוקדי שריפה בעיר עקב נפילות… לראשונה התחלנו להבין את גודל האירוע.
היתה הפוגה באזעקות אז החלטנו ללכת לבית הכנסת. תוך כדי התפילה התחיל סבב אזעקות ושמענו נפילות. מוטי בעלי, פראמדיק מתנדב במד”א, החל לקבל הודעות לטלפון, כל רגע נכנס מישהו אחר לבית הכנסת וצעק עלינו: “מה אתם עושים פה? יש מחבלים, יש פיצוצים, יש נפילות, לכו הביתה!” התלבטנו אם לנעול את הדלתות או לצאת משם, היתה שמועה שיש מחבלים בתוך העיר.
למוטי ולי היה ברור שאנחנו נוסעים לתחנה כדי לקחת אמבולנס כונן. ניסינו לצאת מבית הכנסת וכל רגע נשמעה אזעקה, חזרנו פנימה, התמגנו, חיכינו 10 דקות, יצאנו ושוב נשמעה אזעקה. ככה הלוך ושוב פעמים רבות. לבסוף הצלחנו להגיע לאוטו אבל כל הנסיעה לתחנה נשמעו אזעקות. הנסיעה נמשכה 40 דקות כשביום רגיל היא נמשכת 10 דקות, או פחות.
המוקד הזדרז להוציא אותנו לשטח. טיפלנו במספר מקרים ואז הגענו לכוכב מיכאל, שם טיפלנו בפצועי ירי, חיילים, שוטרים. כל מי שהגיע, אמבולנס אסף אותו, ייצב את מצבו בשטח, פינה לבית חולים וחזר חזרה.
בדרך מאשדוד ראינו את אשקלון, כולה פטריית עשן, מחורבת. בעלי ואני אשקלונים וזה היה קשה לראות את העיר שלנו הרוסה. רכבים הרוסים, עשן מכל מקום, שכונות שלמות בלי מקלטים. ראיתי נפילות וידעתי שכנראה נפל בבית ומישהו נפגע. אין לאן ללכת, אין דרך להתמגן. התפללתי וקיוויתי שהכל יהיה בסדר. שכן שלנו, שגר ממש מול ביתנו, ספג פגיעה ישירה. הוא איבד את שתי רגליו ונפטר בבית החולים. בשעה שהיינו מחוץ לעיר ופנינו פצועים – בשכונה שלנו ממש התחולל אסון. קשה היה להאמין שזו העיר שלנו, שזה מה שקרה בה, זה היה נורא.
הגענו לנהג רכב שסימן לנו לעצור ולסייע לו, גילינו ברכב מספר רב של גופות. מצאנו את עצמנו, הנהג, מוטי ואני מורידים גופות לפתולוגיה ואף אחר לא מבין מה קורה. הפתולוגיה מפוצצת בכמויות אליהן לא נחשפתי אף פעם. ראינו גם גופות של ילדים, נשים, בכמויות לא נתפסות.
אחרי שסיימנו להוריד את כולם, הגיע לשם אמבולנס צבאי, פתחנו את הדלתות ונדהמנו לראות ערימה ענקית של גופות. כולו מלא מהרצפה ועד לתקרה. הבנו שכל עוד אין נסיעות או אזעקות אנחנו נשארים לעזור. שפה זקוקים לנו. התחלנו להוריד גופות, תוך כדי פתחתי את הטלפון כדי להודיע לאמא שלי שאנחנו בסדר ואז ראיתי הודעות על שבויים, לוחמים שבויים, המון הרוגים. בלגן אחד גדול. ככה המשכנו את המשמרת עד צאת שבת. טיפלנו בחיים והענקנו כבוד אחרון למתים.
מישהו שהגיע ברכב פרטי סיפר שהוא החזיק את הידית של הממ”ד וכמעט התעלף מרוב כאב, הוא החזיק את הדלת כל כך הרבה זמן בשעה שהמחבלים ניסו לפתוח. ברגע האחרון, רגע לפני שהוא התעלף הם עזבו את הדלת וך הוא ניצל. הוא סיפר שיצא החוצה וראה את השכנים והחברים שלו הרוגים, אסף אותם עם הרכב שלו והגיע איתם אלינו לפתולוגיה. ממש סיפורי גבורה. זה היה ה-7.10 שהיכה בנו כל כך חזק.
האירוע שנחרט בזיכרון היה המקרה בו טיפלנו ברבש”צ של קיבוץ גבים. הוא קם בבוקר, עזב את משפחתו, הלך לשער להילחם והציל את המשפחה שלו, משפחות שלמות ואת היישוב שלו. למרות שהוא נפצע הוא יושב איתי באמבולנס, רוצה לבדוק עם כיתת הכוננות אם הם בסדר, והוא עוד שם, הוא עוד דרוך – הוא לא אתנו. לא אכפת לו שהוא באמבולנס, כאוב, הוא לא מרגיש כלום. רק אכפת לו מה איתם. הוא הוציא את הטלפון כדי להתקשר אליהם ואני עצרתי אותו והצעתי להתקשר לאשתו, לומר לה שהוא בסדר, שהוא חי, לבדוק מה עם הילדים. ניסיתי להזכיר לו שזה מאחוריו, שמטפלים בו עכשיו. שהוא את שלו עשה, הציל את היישוב ושהוא גיבור גדול, ניסינו להכניס בו חזרה את הרגש, את תחושת החום, את מה שהוא היה צריך. זה לראות גיבור בעיניים שלך, אין מילים.
אחד הדברים החזקים שראיתי באותו יום זה האחדות שהייתה, גם בנקודות החבירה ובבתי החולים, עוד לא התחילה המלחמה וכבר קמו מוקדים של אנשים שהביאו אוכל ושתייה לצוותים של מד”א, לצוותי בית החולים, חלקם הגיעו לתחנה, הביעו דאגה.
היתה דאגה לסביבה, אחדות וזה אחד הדברים הכי חשובים, לשמור על האחדות, להיות ביחד ולשמור אחד על השני. כמובן שאנחנו, כוחות הביטחון, אנשי מד”א, המשטרה, נותנים את המענה הכי מקצועי וטוב שיש, אנחנו עושים את העבודה שלנו והעם, מי שיכול עושה את שלו, עושה טוב. חייבים לשמור על האחדות והביחד. ובעזרת ה’ מתפללת שיחזירו את כל החטופים, שכל הפצועים יחזרו לביתם לשלום בריאים ושלמים ושהכל יהיה בסדר. אנחנו מקווים לטוב.
◼️ לקבוצת חדשות אשקלון בווטסאפ לחצו כאן
