להלן דברי ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו באירוע 30 ימים לפטירת הרב דרוקמן זצ”ל:
“יקריי, לפני חודש ימים, כמה שעות לפני שהסתיים חג החנוכה, הגעתי למרכז שפירא, יחד אתכם כדי להיפרד מהרב חיים דרוקמן זכר צדיק לברכה: “אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ”, מנהיג לרבים, מחנך בחסד וידיד קרוב. אלפים היו שם, מכל קצות-הארץ. הם עמדו יחד, תחת שמיים אפורים, עמדו יחד בדומייה מופתית. צעירים ומבוגרים, דתיים ולא דתיים, תושבי ההר והשפלה, תושבי העיר והכפר. זה היה מעמד מרגש ועוצמתי. מעמד של כאב, גם של גאווה, ואולי מעל לכל – של הכרת תודה למורה-דרך, שעמס על כתפיו אחריות ושליחות.
לא היום, וגם לא בזמן הקרוב, נספיק למצות את כל צדדיו של הרב דרוקמן. יחלוף זמן רב, עד שיתגלה מלוא פועלו. אבל זוהי, בעיניי, נקודת האמת המשמעותית ביותר בחייו – הרב דרוקמן היה קשוב בכל מאודו לדופק ההיסטוריה. הוא חש בכל רגע שאנחנו חיים בדור של תקומה, של גאולת העם ממצרי הגלות. המסר שלו, בייחוד לדור הצעיר, היה נוקב ונחרץ.
מדינת ישראל היא בת 75 שנה. רוב מכריע של אזרחי המדינה כבר נולד לתוכה, או עלה אליה בגיל ילדות. מתוך תחושה כזאת אפשר לחשוב שהכל היה, כביכול, מאז ומעולם. מתוך תחושה כזאת יודעים בדרך כלל רק לבקר, להתמקד בחסרונות, להתקומם נגד תופעות שליליות שעדיין דורשות תיקון.
פחות יודעים להעריך את הפלא הכביר שמדינת ישראל מייצגת. מדינה חופשית, מדינה יהודית, דמוקרטית, עתירת הישגים, מפיצת אור. לכן הרב דרוקמן דרש שנזכור מה היה פה לפני כן. בגלות הארוכה היינו חסרי-ישע, עלה נידף ברוח, מפוזר בין העמים. ממש כבשה בין 70 זאבים – מושמצת, נרדפת, למודת-סבל. ואז באה השואה הנוראה שכילתה שליש מעמנו. האסון הכבד עקר אותנו בסערה מאדמת-נכר. חזרנו הביתה. קיבצנו גלויות. הכרזנו על עצמאותנו. עמדנו איתן מול אויבינו. בנינו צבא, כלכלה, חינוך, התיישבות, חקלאות – ומה לא.
אבל כל זה עדיין לא מספיק, כי המדינה שלנו צריכה נשמה. עצמאות ועצמיות קשורות בקשר בל-יינתק. הזהות העצמית שלנו מתחילה בתנ”ך. היא נמשכת בשרשרת היצירה הלאומית לדורותיה, והיא מוסיפה להתרחב ולצמוח גם בימינו. עולם התורה פורח, המדע והחדשנות משגשגים, כושר ההמצאה שובר שיאים. בזכות הישגינו וטיפוח עוצמתנו הפכנו את ישראל לכוח עולמי עולה. אנחנו נמשיך לעשות זאת, בעזרת ה’ ובמשנה-מרץ, בשנים הקרובות.
אבל רבותיי, וגם גבירותיי, בעל הנס חייב להכיר בניסו. לא פעם ולא פעמיים סיפרו לי על האור שקרן מפניו של הרב כשהוא שמע על הישג יוצא-דופן של המדינה. או לחילופין, על האופן שבו מתייחסים מנהיגי העולם לישראל – בכבוד, ואפילו בהערצה. הוא היה אומר “חייבים לספר את זה בכל מקום. כולם צריכים לדעת מזה” – ככה היה אומר למישהו שעבד אצלי, שהוא קרוב משפחה שלו, הוא היה אומר זאת בהתפעלות ובפסקנות. כן, יש הרבה אורות במדינה. יש גם צללים, זה נכון, ואנחנו פועלים לסלק אותם. לא הכל יכול להיעשות בן-רגע. הרב היה אומר “קִמְעָא קִמְעָא”.
הרב דרוקמן קיבל מהרב קוק זכר צדיק לברכה את ההשקפה לפיה תהליך הגאולה דורש סבלנות. אנחנו במסע ארוך – אבל צעד ועוד צעד מקרבים אותנו אל היעד. העננים יתפזרו, והשמש תופיע. בשביל הרב דרוקמן, זו לא הייתה תיאוריה. אדרבה, זה היה מרשם מעשי לפעולה. מהי חובת האדם בעולמו? מהי חובתי? – הוא שאל, וגם השיב: לעסוק בתורה ועבודה, להעמיד רבבות תלמידים, לחזק את זכותנו על ארץ-ישראל, להכשיר צעירים לשירות בצה”ל, לייצג ציבורים רחבים בכנסת, לעמוד בראש מערך הגיור הממלכתי שנוקט גישה מכבדת ומקרבת כלפי המתגיירים. אחריות, שליחות, בניין האומה – וברוח פרשת ‘בא’ שנקרא בשבת: “וְהִגַדְתָּ לְבִנְךָ”.
ידידיי, אנחנו נמצאים בימי חודש שבט. לו הרב דרוקמן היה איתנו, הוא לבטח היה מזכיר את הדבקות במשימה של חללי הל”ה, שנפלו לפני 75 שנה. הוא היה מדבר על חשיבות הנטיעות, שמביאות להעמקת שורשים באדמת ארצנו, ארץ ישראל. הוא גם היה דורש בשבחם של פירות ארץ-ישראל. הרב נהג לומר שיש בפירות הללו ויטמין ק’ – ויטמין של קדושה.
הרב חיים דרוקמן, בעשייתו הציבורית המופלאה, חרש את התלמים, סיקל אבנים, זרע ונטע, שתל והשביח – ולמול עינינו עומדים הפירות הבשלים, פירות של נצח. יהי זכרו ברוך לדורי דורות”.
