דודו, יליד אילת, הוא אמן במה שכל חייו הקדיש את זמנו לעבודה ועשייה. לנוכח המצב הקשה שהענף שלו נקלע, דודו הבין שלמקום עבודתו הוא לא יחזור בזמן הקרוב, והאופטימיות כרגע היא שם המשחק. בהתייחס לגל השני שמתקרב: “רואים אותנו בכלל? איך אני אמור לשלם שכר דירה? אני צריך להיות גם עצמאי וגם שכיר כדי לחיות נורמלי”.
דודו בן ה-41, החל את דרכו בצוותי בידור במלונות באילת, כשבן היתר עשה קורס שדרי רדיו, ומגיל צעיר חסך את הפיקדון הצבאי שלו כדי לעבוד כעצמאי. כיום דודו הוא אמן ילדים, ובין היתר מופיע כאמן דראג במסיבת רווקות. בתחילת מרץ, הוא חטף את המכה הקשה ביותר. “הייתי כבר בסגירה של מופעים מפורים ועד פסח. זה תפס אותי ברגע טוב בחיים, ובן רגע הכל בוטל, התחלתי לעשן סיגריות על כל ביטול מרוב שיגעון”.
דודו עשה את המוטל עליו והחליט לשלוח מסמכים למוסדות הביטוח כדי לקבל סיוע. “אני עובד כעצמאי וגם כשכיר בצהרון ילדים. קיבלתי על החל”ת רק את המקדמה של האלפיים שקל, ואת היתר לא ואת המענק המעצמה לעצמאים שהיה ביזיון ועכשיו אני נלחם על החל”ת. לנוכח המצב אני נאלץ לעזוב את הבית ולחפש מקום עם שותפים. מנסה לחיות בהתאם למצב החדש”.
הפגיעה הקשה בענף הותירה את דודו חסר כל. כעת הוא מחפש עבודה במגוון תפקידים שיאפשרו לו לחזור למסלול העבודה, אך גם שם נענה בסירוב. “אני לא ארוויח יותר מדי אבל לפחות אהיה בעשייה. אני חייב את זה לנשמה. אני כל חיי איש עובד, אני בחיים לא בכיתי ולא ביקשתי שקל. אבל לא נותנים לי סיוע, לא נותנים לנו פתרונות. אז מה מצפים שנעשה?”.
מלבד המצב הכלכלי הקשה, בעולם של דודו, המצב הנפשי גם נפגע. “הנפש פגועה, זה דיכאון. אני רגיל לשמח ילדים, להופיע בבתי החולים ובמחלקות רבות. תמיד התנדבתי בכל חלקי הארץ, כי הכסף זה לא העיקר בעולם הזה, זה גם לתת בשביל האחר ובשביל זה אנחנו חיים. אך גם זה לקחו לנו, אני לא יכול להרשות לעצמי לבקר בשום מקום כי אני צריך משאבים לנסיעות. הם צריכים אותך ואתה לא יכול, אני נאלץ לנסוע לאילת לאמא שלי לעשות קניות”.
יש כעס על הממשלה? ברור. העבירו כסף לאולמות, אנחנו אלה שמשלמים לאולמות שאנו משכירים ב-6 אלף שקל, למה לא מעבירים אלינו?. על איזה מוסדות תרבות מדברים? על איזה אמנים? על הגדולים אני מבין ומעריך, אבל כל השנה אנחנו אלה שמתרוצצים ומתנדבים ומקבלים את הפניות. למה לא רואים אותנו בכלל? איך אני אמור לשלם שכר דירה? אני צריך להיות גם עצמאי וגם שכיר כדי לחיות נורמלי, למה מקזזים והורגים אותנו?”. דודו מוסיף. “הענף שלי קיבל כבר את מכת המוות. זה שבזמן האחרון נפתח קצת המשק לא אומר שזה מתקשר לעולם שלי. ב-300 שקל להופעה אני לא יכול להתקיים כשיש לי ספקים ועובדים שאני צריך לפרנס אותם. זה מלא תפאורה, תאורה. לא נשאר לי שקל”.
דודו הלין על התנהלות הממשלה וטוען להתנתקות מוחלטת מהציבור. “ח”כ הנגבי? לא יודע איך הוא מרשה לעצמו לדבר ככה. ממשלה מנופחת, עם מלא תיקים לא רלוונטיים. זה לא משנה מרכז, שמאל וימין. רק בשביל הבחירות משחקים אותה בעדנו. איפה התקציבים? לאיזה עסקים אתם מסייעים? רוב העבודה במשק זה אנחנו. אנחנו מעסיקים מלא משפחות. כשיש אירוע גדול אנחנו מביאים ספקים”.
הפגיעה הקשה הותירה את דודו עם תהיות רבות לגבי ההמשך, אך לאורח כל השיחה הוא נשמע מחויך כיאה לתפקידו. “אימי לימדה אותי להיות אופטימי, אני כן מנסה להישאר אופטימי וכן חבריי צריכים אותי שאהיה לצידם. אני מסתכל על חצי הכוס המלאה. במקום אחר מזמן בוזזים חנויות. אך במדינה הזו יש כאן אחווה ואכפתיות, זה המזל של הממשלה, שאנחנו סלחנים ויודעים לדאוג אחד לשני”.
אז כן זו תקופה מאתגרת כשלעצמה בלב בנפש האישי המקצועי עם הקורונה וכול מה שהביא איתה במקביל לאבד דוד יקר ואהוב וכול זה ביום ההולדת ביחד הרבה תובנות חשיבה לעתיד בימים של כאב ואובדן גדול געגוע עז לבמה לקהל בתוך כול הבלגן העפתי מבט בפייס וראיתי את החיזוקים את הברכות בפייסבוק במסנג’ר בווצפ בשיחות הטלפון ורוצה לומר לכם/ן חברים/ת יקרים/ת שלי ומשפחה אהובה תודה על הברכות על החיזוקים על כול האהבה זה לא ברור מאלו ולא יכולתי לאחל לעצמי לגיל 41 יותר טוב מאהבה הזו לאהבה יש את היכולת הריפוי שלה אז רק רציתי לומר לכם תודה .,…ולשלוח חיבוק ענק ….תודה …
