מאת: אילן וינר
הפעם אני רוצה לשתף אתכם בסיפור של איתן (שם בדוי), תלמיד כיתה ח’. מדובר בילד מדהים, שאפתן ואפילו תלמיד טוב. אחד הדברים שאיתן אוהב לעשות הוא לשחק טניס, עד כדי כך שיוצא לו לפחות אחת לחודש, לחלום על פדרר או ג’וקוביץ’ – ואפילו לשוחח איתם בחלום, כך הוא טען…
איתן רק בתחילת דרכו הספורטיבית והמאמן שלו כבר מרעיף עליו שבחים ורואה בו ניצוצות של שחקן שיכול להתפתח לדברים גדולים. הוריו של איתן תומכים בו בנושא ומלווים אותו כמעט לכל מקום , כל אימון. כך גם היה בתחרות האזורית שהתקיימה לפני מספר חודשים, התרגשות גדולה הייתה באוויר, איתן התכונן לתחרות לא מעט זמן וניסוי הכלים הראשון יוצא לדרך.
המשחק מתחיל ואיתן מפגין יכולות גבוהות מהקו האחורי ומנצח את המערכה הראשונה בצורה די חלקה. מערכה שניה מתחילה והמשחק עומד על 1-1, כל צעד שמר על ההגשות שלו. במשחקון השלישי כדור קצר לאזור הרשת הועבר לצד של איתן וזה, ביציאה מהירה מהמקום עף לעבר הכדור ובניסיון להחליק על המגרש ולהספיק להגי לרשת נשמע זעקת כאב אדירה! איתן נשכב על המגרש ולא הפסיק לצעוק, מחזה קשה ולא נעים בכלל ובטח שמדובר בילד.
פינוי לבית חולים, בדיקת MRI ואז מגיעה הבשורה שבדרך כלל נוחתת על ספורטאים מקצוענים… קרע במיניסקוס. איתן לא מבין ברגעים אלה מה הליך ההחלמה שהוא עתיד לעבור וההשלכות שלו, אביו מבואס ומתקשה מאוד להתמודד עם זה, בטח בתור אחד שעבר את אותה פציעה בגיל קצת יותר מבוגר. אבל אין ברירה, אי אפשר לקחת את הזמן אחורה ורק להתבונן קדימה לעבר השיקום. הכל נעצר ככה באמצע חייו של נער צעיר, הלימודים והספורט שהוא כל כך אוהב. צפי החלמה סופי: חצי שנה עד שמונה חודשים. תלוי בהתפתחויות.
החלק הראשון בהחלמה יוצא לדרך עם לא מעט בדיקות, כאבים וחוסר אנרגיה מצידו של איתן, החברים מהכיתה נעלמו קצת, המשפחה צריכה לחזור לעבודה שוטפת והוא נשאר לבד בצמוד למטפלת. חוויה לא קלה לילד בכיתה ח’. אבל כמו שלמדנו בחיים, כמעט הכל האדם שורד. גם פה, איתן עבר בהצלחה את החלק הראשון של ההחלמה והגיע הרגע לחזור לספסל הלימודים ולהריח מעט את החזרה לשגרה. על ספורט אין מה לדבר עדיין אבל לשבת ללמוד ולהתהלך עם קביים בהחלט כן. לאט לאט הוא התחיל לחזור לשגרה גם בלימודים. מדבר אחד הוא היה ממש מאוכזב, שכמעט כל החברים נעלמו לו, אלא שהיו מתאמנים איתו, בעיקר אלה מעולם הספורט.
מצד אחד זה אך טבעי שהסביבה שלך משתנה בהתאם לעיסוקים שלך וכך קרה לאחר הפציעה אבל איתן לא הרגיש טוב עם זה. בשלב מסוים, הגיעה הודעה נוספת מהרופא המלווה, שצצה בעיה נוספת ותהליך ההחלמה של המיניסקוס לא מתקדם כמצופה… המשמעות: עוד חודשיים וחצי להחלמה. ההשלכות? דיכאון. במשך חודש שלם היה איתן בדיכאון, ירד במשקל ולא כל כך תקשר עם העולם. דבר שהדאיג מאוד את הוריו. לאחר מספר בדיקות והתלבטויות קשות הם הבינו שאין מנוס אלא לבדוק את התנהלותו מזווית שהיא לא שלהם – וכך היה.
הדבר היחיד שניתן לעשות פה הוא מעקב עדין בפרקי הזמן בדרך לבית הספר ובחזרה ממנו. ביומיים הראשונים אנחנו מבחינים בנער מסוגר בתוך עצמו , אנרגיה נמוכה מאוד. בכל זאת, לא קל לנער להתמודד עם כזה שינוי קיצוני בחייו, להרגיש פתאום מה זה להיות מוגבל, מה זה ללכת על קביים. הוא לא מוכן לשמוע על טיפול פסיכולוגי – “מה, אני מפגר”? זרק באחת השיחות והטיל וטו. לך תמצא דרך להסביר לנער שפסיכולוג זה לגיטימי לחלוטין. ממשיכים לבחון ומגיעים ליום השלישי של המעקב, יום ראשון בשבוע. איתן יוצא על קביים ועולה על הסעה שמגיעה לבית הספר ונכנס לתוכו בקצב מאוד איתי. אנחנו כמובן ממתינים בחוץ, מצוידים באופניים חשמליים, קורקינט ורכב. מגיעה שעת סיום הלימודים, יש נהירה החוצה של בני נוער משלל הכיתות וביניהם גם איתן. אנחנו מבחינים שהוא פונה ימינה משום מה ולא לכיוון נקודת האיסוף בצד שמאל.
כמובן שאנו שומרים מרחק וגם על קשר עין, לא מבינים לאן הוא רוצה ללכת עם הקביים ולאיזה מרחק. זה לא נמשך הרבה זמן והוא פשוט מתיישב בקושי רב ליד מקלט וממרר בבכי, מוציא ניירות מהתיק ומתחיל לקרוע אותם בפראות לחתיכות. אולי מוציא תסכול על הלימודים בדרך הזאת…? אולי התסכול שהוא לא עושה את מה שהוא אוהב גומרת אותו? הכל יכול להיות נכון. לאחר שקרע את הכל וזרק לפח התרומם בקושי רב וחזר לכיוון תחנת האוטובוס. נראה מותש וללא אנרגיות. בזמן שחלק מהצוות מלווה אותו מרחוק, אחד נשלח לבדוק בפח שבו נזרקו חתיכות הנייר. אי אפשר היה לקרוא את הכתוב וקודם לכן נדרשנו לעשות פאזל של חלקים קרועים וקטנים. לקח לנו חצי שעה לחבר שני מכתבים ואז הגיע הטלפון מהחוקר בשטח: “עצרו הכל!!!!” הוא אמר. אחד מהמכתבים שהרכבנו היה מכתב התאבדות!!!
הלם. צער. כעס. הרבה רגשות צצו להעביר ואנחנו במיידי מעדכנים את ההורים להיות איתו ולא לזוז ממנו! חלק מהציטוטים של המכתב: “מתעללים בי, גמרו אותי נפשית, הילדים בכיתה צוחקים עלי שאני נכה, זקן, שכל החיים אני אהיה על קביים”; “אין לי טעם יותר לחיות, לקחו לי את הדבר שאני הכי אוהב בעולם, את הטניס, למה אני צריך לחיות?”; “אני ממש מפחד לעשות משהו לעצמי אבל אם אעשה אולי יפסיקו לצחוק עלי ולהשפיל אותי”; “אני מרגיש שאף אחד לא מבין אותי שאין לי חברים יותר, אני לבד” – והיו עוד משפטי פרידה מצמררים.
בין היתר, אני נמצא בקשרים עם בעלי מקצוע ומומחים במגוון תחומים, בהם פסיכולוגים ומאמנים אישיים. מיד התייעצתי עם אלה שנראו מתאימים בעיניי וחיברתי אותם להורים. לא יודע מה יכול היה לקרות אבל פחות מעניין אותי ספקולציות. נפלה בחלקי ובחלקם של האנשים שעבדו איתי הזכות להיות שם בזמן הנכון. תעשו לי טובה, תהיו ערניים לילדים שלכם, שום דיכאון הוא לא סתם, שום שינוי מהותי בחיים לא עובר חלק. לפעמים ילדים יכולים להיות עם אכזר, אפילו בלי להבין את ההשלכות.
יותר מדי אנשים במדינה שלנו עוזבים את החיים ממגוון סיבות, אלה שיותר תלויים בנו, בואו נעשה את המקסימום. תשתפו – כדי שכולם ידעו להכיל שוני. אפילו אם הוא זמני.
