news08.net/ads.txt

החיים הם מרתון

יוסי רזי

הימים הם ימי הדמדומים של הקורונה. המרפאה השכונתית מתמלאת באדם, לאחר הריקנות ששררה בה כאשר המגיפה הייתה בשיאה. לעומתה – זרם הנכנסים לבית הקפה הסמוך – דליל, הכול נעשה ב-TAKE AWAY לפי הדין.

לאחר שנטלתי הקפה והמאפה, מעשה של שיגרה ברוכה, מצאתי כיסא בפינת הרחבה הצמודה. הרחבה המוקפת בדרך כלל ביריעה אדומה שחוצצת בינה לבין הרחוב, גדושה עכשיו ביושבות ויושבים צפופים סביב כעשרה שולחנות, מדברים, משוחחים, אולי גם מקשיבים; האוויר מלא במילים, צחוקים ואנחות של אנרגיה אנושית, בחלקה – של  מיודעינו בני הגיל השלישי.

טעמתי מהקפה, נגסתי בעוגה התבוננתי ברצפה הריקה, ביריעה המורמת, בעוברים ושבים במדרכה.

אל בית הקפה התקרב אחד מיושביו הקבועים. פניו היו עטויות מסיכה. הוא חלף על פני וכאות ברכה, אמרתי לו מבעד למסכה שלי: אם זאת ההליכה של צ. ואם זהו השיער של צ וגם האוזניים של צ. שבולטות מעבר למסכה – סימן  שזהו צ. עצמו. הוא נכנס פנימה, נטל את הקפה שלו, חיפש מקום  לשבת בחוץ, לבסוף מצא כיסא נוסף, ונחת  עליו.

ישבנו כך במרחק של שלושה מטרים בטוחים זה מזה, הנהנו בראש, ציינו האחד לשני שהיום חם יותר מאתמול או קר יותר ממחר ואחר כך  עברנו לשאלה מתי תיגמר כבר הקורונה. ואכן כאשר המשכנו לדון בה והגענו כמצופה לשיחות הזום שמאפיינות אותנו במיוחד כסבים, סבתות, דברים שכיחים ורגילים, גם אז לא חשבתי שיש לנו הרבה על מה לשוחח. כאשר אני פוגש לעיתים את צ. בימים כתיקונם  והוא יושב שם עם כמה מידידיו, מנהלים במתינות שיחה על דברים של יום יום, על הא ועל דא ועל אירועים שוטפים – אני לא משתהה עימו זמן רב, כי לכל אחד מאיתנו ישנם המעגלים שלו, ואולי בשל היותו איש מאופק, כך אני מכירו. וגם הפעם  הוא תיאר לי את אותן שיחות זום כמשהו שכיח, לא מעניין במיוחד. אלא שאז שאלתי אותו משום מה:

–אם כך מה אתה בעצם מחפש מאותם זמזומים.

–שום דבר, סתם מחליפים דברים, נזכרים בכל מיני שטויות מן העבר, פטר אותי.

–אם אלה שטויות אז מה כן מעניין אותך בבית, בשביל מה אתה קם בבוקר? הצטערתי במקצת על השאלה החדה שהפניתי אליו, בשביל מה אתה קם בבוקר? זאת שאלה של מישהו שחופר לאחרים, מחפש אצלם שאלות על משמעות החיים. הוא לא נראה לי כאחד שֶׁשָׂשׂ להתעמק בשאלות האלה. האיש עסק כל חייו בנושאי אבטחה, הוא יצא לפנסיה לפני שנים רבות, לא נראה היה לי ששיחה על מהות החיים תתאים לו בשעת צהריים לחה זאת. האמת – גם אני הייתי טרוד בכמה נושאים יומיומיים ארציים כמו תרופות ואלקו ג’ל ומסגרות לתמונות, ובעצמי לא הבנתי למה התפרצתי עם אותה שאלה.

–אם אני נמצא בבית יותר משעה אני מתחיל לטפס על הקירות, אמר צ. בנחרצות, לא באדישות, ואחרי שאני מטפס על הקירות אני גם צובע אותם.

הדימוי הזה של טיפוס וצביעה דווקא הדליק אותי, השְכיח את ההגיגים הקודמים.

–אם כך מה אתה עושה בכדי שלא תיאלץ להתעסק כל יום עם הצביעה המעצבנת הזאת? –לי יש הגירוי האינטלקטואלי שלי.

הוא גרר המסכה לעבר צווארו, פניו נחשפו, חיוך השתלט עליהם..

–עסקתי פעם בנושאי אבטחה, הוא חש צורך להזכיר לי, ועכשיו אני מאבטח מפעל באזור התעשיה. אתה יודע, הוא המשיך, תמיד שאלו באם אני עוסק באבטחה – האם אני אוחז אקדח בכיס המכנסיים. הרי זאת המהות של האבטחה – אקדח בכיס מוכן לירי. אני בטוח יוסי שכאשר הכרנו לפני חמישים שנים ופה ושם התרועענו בנסיבות כלליות רצית גם אתה לשאול איפה האקדח. מה יותר פשוט לצורך אבטחה מאקדח טעון בכיס ויד זריזה שולפת. וזה בכלל לא כך. הוא ענה לבד על שאלה שלא שאלתי. בכדי להיות איש אבטחה טוב – אתה צריך לחשוב, אתה חייב לדמיין לעצמך מה השני רוצה ומתכוון לעשות, אתה אמור להיות פסיכולוג מדופלם, להבין נפש האדם. ואם תהיה כזה, תפעיל את הראש, האקדח יהיה כמעט מיותר.

–ומה קורה עכשיו?

–עכשיו יש לי צוות של ארבעה מאבטחים צעירים, המוח המבוגר שלי מנוסה יותר, אני משתדל, מתאמץ, וכנראה גם מצליח להיות יצירתי יותר. אני מתעמק יותר בהבנה של הסביבה, של אותו מפעל, של השכנים שמתגוררים סמוך אליו, של אנשים לא תמימים שמגיעים מרחוק, של נהגי המשאיות שחונים בחצר. לאן הם ייכנסו, מאין הם יצאו. כל קבוצה כזאת מפעילה אצלי חלק אחר במוח. וכל החלקים ביחד עושים לי את הגירוי שכה חשוב לי בגילי המתקדם.

ובתוך כך סובב את שתי כפות ידיו מעל קודקודו בכדי שארד היטב לסוף דעתו.

–בפריצה האחרונה שהייתה במפעל תפסנו על חם אב ובנו וזה עורר אצלי השאלה איך אב מוכן כך להכניס את בנו לעולם של העבריינים. מה מוביל אותו לכך? האם זה המצב במדינה? האם זה משהו תורשתי? מהפרט אני מתרומם לכלל וממנו לפרט בחזרה. האם יש פינג פונג יפה מזה שבין הפרט לכלל והכלל לפרט? הוא אמר בחיוך.

מעולם לא חשבתי על כך ובודאי שלא תיארתי לעצמי שבאותו בוקר של תרופות בקורונה אלמד זאת מפינג פונג המילים שביני לבין צ.

–נראה לי שאצל א. שום חלק במוח כבר לא עובד. משום מה הצד הרכילותי של מוחי השמיע את קולו. א. הוא ידיד קרוב של צ, לעיתים פגשתי את שניהם בצוותא באותו בית קפה, והיה בעבר ידיד קרוב שלי. מלבד זאת  בצעירותו היה פעיל בארגון גדול, עלה והתקדם בו במהירות הבזק, נהנה מאהדת חבריו, וכמעט שהגיע לפסגה. אלא שבשל פיו הגדול ותשוקה אין קץ להחזיק את כל המושכות בידיו עורר כמה מתנגדים, הודח מהארגון, שלח ידו בעיסוקים אחרים, הצליח בהם פחות מאשר יותר ונותר לאורך שנות התבגרותו ללא משהו רציני ורצוף להיאחז בו.

צ. עיקם את פניו: אני חבר טוב שלו, מכיר אותו טוב אף יותר מאשר אשתו מכירה אותו ובגלל זה אני לא רוצה לדבר עליו. דווקא הערכתי אותו מאד על תגובתו זאת שהייתה תגובה נאותה על היצר הרכילותי שלי.

–אבל בוא ונדבר על אחרים, לא על א.. הנה למשל הזמר המפורסם י. ששם קץ לחייו לפני כמה שנים. הוא הצליח מאד בצעירותו, היו לו שירים שחדרו לכל לב, אלא שהוא נשאר משום מה עם אותם שירים גם כאשר הלך והתבגר, הקהל לא נהר לשמוע אותו ויותר מכך – הוא עצמו, אני מניח, שיעמם את עצמו, הגירויים האינטלקטואלים שלו הלכו ודעכו, וזהו.  ו-צ. חבט בכפות ידיו על צידי ראשו להבהיר לי הסיטואציה.

או אותו אלוף מפורסם שכמעט ונהיה רמטכ”ל ולאחר שפרש עסק בדברים אחרים, כנראה פחותים עבורו.

–אז מה? תהיתי.

בתכנית עליו בטלוויזיה, שאלו אותו המראיינים מה היה הרגע הגדול בחייו, מה היה הרגע אליו היה חוזר. ומה הוא ענה, אתה חושב?

מה הוא ענה?

–הוא היה חוזר לקרב קשה ברמת הגולן  עליו פקד בשיאה של מלחמת יום הכיפורים. אתה מבין, האיש התגעגע לרגעים בעברו מלפני עשרים שנה, רגעים של דם רב שנשפך ונראה שההווה שלו לא עניין אותו במיוחד, חסרו לו אותם גירויים  אינטלקטואלים, הוא מיצה עצמו טרם זמנו.

היה לי הרושם ש-צ. ממש התאהב בצמד המילים האלה כאילו גילה משהו לעצמו מתוך עצמו.

וזרם התודעה שלו נמשך, כאילו היינו שנינו לבד ביקום.

–החיים הם בסך הכול.. מרתון אחד גדול. הם לא ריצה קצרה למאה או מאתיים מטרים, לא בינונית לחמשת אלפים או עשרת אלפים, הם מרתון אחד ארוך, מרתון שבו אתה יוצא מהאצטדיון ההומה צופים ומעבר לשער מצפָה לך דרך כפרית, ממנה אתה מגיע לדרך מהירה, ומשם אתה  עולה בהרים, יורד למישורים, רואה נהרות, חוצה מדבריות וחוזר חלילה. לבסוף שב לאותו אצטדיון, יושביו התחלפו בצעירים מהם, והם מריעים לך ומוחאים כפיים, חלקם בחוזקה חלקם ברפיון. ואתה מתאמץ להקיף את האצטדיון בפעם האחרונה, סחוט מ-42 הקילומטרים שעברת, אבל יודע שעשית זאת בצורה מאוזנת  לא בזבזת את כל כוחותיך על קטע קצר או בינוני בהתחלה.

— אצטדיון, מרתון, נשמע מעניין, עיכלתי איכשהו את הדימוי.

הוא הציץ בשעונו:

–זהו, דיברתי הרבה מדי. חזר לעצמו. עטה בזריזות את המסכה, התרומם מכיסאו.

–כאשר תיכנס לאצטדיון להקפת הגמר – תעצור לרגע את הריצה, תעלה ליציע, תערוך בו בדיקה יסודית של האבטחה, תדמיין מה כל אחד מהצופים עלול לעשות, קראתי לעברו כאשר יצא את הרחבה הריקה של בית הקפה והוא נופף לי בידו.

מערכת חדשות אפס שמונה מכבדת זכויות יוצרים ועושה את מירב המאמצים לאתר בעלי זכויות בפרסומים ו/או צילומים המגיעים אלינו. אם זיהיתים צילום ו/או כל פרט שיש לכם זכויות בו/בהם, אנא פנו אלינו לבקש לחדול מהשימוש בו/בהם באמצעות כתובת האימייל [email protected]

תגובות:

Subscribe
Notify of
guest
0 תגובות
Inline Feedbacks
View all comments

אולי יעניין אותך גם:

תגובות

Subscribe
Notify of
guest
0 תגובות
Inline Feedbacks
View all comments
דילוג לתוכן