עבודה רהוטה של כתבת שמכירה את כל הפרטים בכל הנושאים הבוערים שבמרכזם ראש הממשלה – וצריך להדגיש שכנראה גם למרציאנו וגם לביבי לא היה זמן להכין את הראיון ואולי זה היה היופי שבראיון – הם לא ישבו טרם הראיון, עם אנשי מקצוע כדי להכין את השאלות הרלוונטיות שמעניינות את הציבור או את התשובות, אלא באו להתמודד עם הסוגיות המרכזיות שנמצאות בראש סדר היום הציבורי, בלי הנחות או הקלות, ראש בראש, וכל זאת בשידור ישיר ללא כל אפשרות לעשות מקצה שיפורים או לתקן עיוותים.
השאלות היו קשות ונוקבות בשורה של נושאים. כל פעם שהיה ניסיון לסטות מהנושא עליו נשאל ראש הממשלה, ידעה קרן מרציאנו להשיב את ראש הממשלה למסלול. ללא מורא, ללא חשש ,ללא כל רגשי נחיתות – כיאה לבעלת מקצוע מעולה. לא התפלאתי לקרוא למחרת הראיון כותרות רבות שהרעיפו שבחים על עבודתה העיתונאית של קרן מרציאנו! וזאת ההזדמנות לחדד את החשיבות של התקשורת העצמאית, הבלתי תלויה, ובמיוחד בעידן בו הליכוד כמפלגת שלטון, משדר את עמדותיו באמצעות ערוץ טלוויזיוני משלו, בו כל המסרים מוכתבים מראש, ונבחרי הליכוד מתבססים בראיונות הטלוויזיוניים על דפי מסרים מוכנים מראש, ולא סוטים אפילו במעט מהקו הרשמי של המפלגה, ולכן במצב זה, שלא הכרנו כמותו בבולטות כזאת בעבר, יש משקל משמעותי לנוכחות של נבחרי הציבור ובפרט של ראש הממשלה באולפני הטלוויזיה, בדיון פתוח ומשוחרר ממסרים מוכנים מראש.
שם הם ניצבים מול עיתונאים כדוגמת קרן מרציאנו, שמוציאים אותם מזירת הנוחות שלהם, שבה התשובות מוכנות מראש והנושאים של הדיון ידועים מראש, והם נאלצים להגיב לעתים על שאלות מביכות, בהם הם נדרשים לעתים לומר את עמדתם האישית, גם אם היא לא תואמת את הקו הרשמי של המפלגה או לחלופין הם נאלמים דום מבלי לבטא את שעל ליבם!
כך למשל קרה בראיון שהתקיים לפניי כשבועיים עם השר ארדן, הוא נשאל האם הוא הודח לפניי מספר שנים ע”י ראש הממשלה מתפקידו כשר התקשורת, כשביקש לקדם רפורמה חשובה בבזק. השר נתבקש להשיב על כך מספר פעמים, אך הוא סרב להגיב, מילא פיו מים, מעמד מביך של שר בישראל, ואילו ראש הממשלה התחמק באלגנטיות מהשאלה האם יהיה מוכן להתייצב לעימות טלוויזיוני מול בני גנץ. נכון שהתמודדות באולפן עם שאלות כתבים זו לא אותה במה כמו הערוץ של הליכוד, אך חובתו הציבורית של ראש הממשלה להתייצב אל מול המצלמות ולומר את דברו, זו חובתו של ראש הממשלה, זו חובתם של שריי הממשלה.
קרן מרציאנו בראיון עם ראש הממשלה לא רק הוכיחה את יכולתה המקצועית המרשימה, היא הוכיחה והמחישה עד כמה קיימת החשיבות והחיוניות למפגש של ראש הממשלה עם התקשורת באולפני הטלוויזיה – ראיון שלא התקיים במתכונת זו כבר מעל ארבע שנים. זו זכותו של ראש הממשלה לא להתראיין באולפנים אך יש בכך טעם לפגם כאשר לא מתקיים הדיאלוג עם התקשורת במדינה דמוקרטית. התקווה היא שבתום הראיון עם קרן מרציאנו ישנה ראש הממשלה את יחסו לתקשורת ויגיע לראיונות עיתונאים לעתים קרובות יותר ולא רק כאשר יש באמתחתו הודעות דרמטיות בעיקר בעלות רקע בטחוני.
לתקשורת יש מקום של כבוד בעצמתה של דמוקרטיה. ואולי במיוחד בתקופת בחירות כאשר אנו מוצפים בתעמולת בחירות ירודה ורדודה. ולכן מפליאה בעיני העובדה שלא שומעים את נציגי המפלגות שמתמודדות על מקומם בכנסת – מה יש בכוונתם לעשות כדי לשמור על מעמדה של התקשורת? מה יש לעשות כדי שתופעות מכוערות, שנחשפנו אליהם לאחרונה, ייעלמו מן העולם, כמו למשל איומים על חיי כתבים, השמצות של עיתונאים שלא משדרים על פי קו פוליטי מסוים, הסתה פרועה כלפיי עיתונאים וכד’. אנו כן שומעים ובצדק על הצורך לשמור על מעמד בתי המשפט במדינה. משה כחלון התייצב אל מול שרי הממשלה, ולא איפשר להם לפגוע במעמד של מערכת המשפט במדינה, אך קולם של מרבית ראשי המפלגות, ובעיקר אלה שמרכיבות את הקואליציה הנוכחית, לא נשמע ביחס לתקשורת – ואם אנו חפצים בדמוקרטיה יציבה וחזקה נעשה טוב אם נשמור על מערכת המשפט, אך לא פחות מכך על התקשורת הישראלית.
מערכת המשפט חלשה, כאשר התקשורת חלשה, והתקשורת חלשה כאשר הרשות השופטת חלשה. אי אפשר לחזק חוליה אחת ולהחליש את רעותה. זו הדמוקרטיה, זו מהות הדמוקרטיה, ואם יש צורך להעלות את רף הענישה כלפי כל אלה שפוגעים באנשי התקשורת, אזי יש מקום לעשות זאת באמצעות חקיקה ומערכת אכיפת החוק, אך יעשו טוב המתמודדים לכנסת אם יעלו את החשיבות של שמירת התקשורת הישראלית כגורם עצמאי ודעתני, לראש סדר העדיפות הציבורית ויפה שעה אחת קודם!
